היא יושבת לידי ומספרת לי,
על אבא ואימא, אח ואחות,
מי שגרם לה שמחה ועצב.
ואני נותן ונותן, נתינה גדולה וקשה,
גומר כדי להתחיל מחדש,
מפסק רגליים ומחשבות.
מכור לעצב שהיא נוטעת בי,
עץ בלי שורשים, רקוב ועייף.
ואני משאיר בה חיים שלמים שיישארו אחרי,
טיפות עבות וסמיכות של שמחה,
ניזון מזונה שלא נותנת,
נובל ממנוולת חיה ובועטת.
וכל המשקל על הכתפיים שלי,
והמשקל בבטן ובפנים,
מכבידים עליה כשהיא קבורה מתחתיי.
היא תטפס מעלה מעלה,
ותרוקן אותי עד אפר.
מי צריך ניילון, גומי מטונף ופלסטיק?
אצלה הכול אמיתי, הכול בועט,
הכול בתולי ונקי, חלק וטרי.
כמו לחמנייה מהמכולת השכונתית,
שדוד הזקן העלה לה את המחיר.
שיער שחור מבריק ומייאש,
מבט שגורם ללב הרדום שלך להקיא.
יש בה, יש בה הכול מהכול.

ואני, בשעה שהיא נרדמת ערומה ודביקה ממין,
מחובקת עם רזה שקוף,
מטייל בין חיים ומוות,
חושב על איך אני קורא לה מלמטה,
ואומר לה שאני צריך אותה.
רודף אחרי הצל שלה ברחוב,
עם פרח נבול ביד אחת,
ואת חפירה ביד השנייה.
הנה הם באים,
הימים שמושכים אותי למטה.