הנר בוער בחדר קר. מאיר בקושי את עיניי.
שמשקפות ריצוד בוער.
הנר,רוקד הוא לא מרגיש. עיניי, הן משקפות יותר מידי.
בחוץ יבש עץ ערבה, אותו הרוח כופפה.
הרוח מלוחה נורא, שממה נצחית מולה פרוסה.
צריך לבנות בה ממלכה, מאבנים של אהבה.
כוכב נפל ועוד כוכב, תראי! בעצם...תשכחי.
דמעה  ועוד דמעה, מדוע, למה את בוכה?
ומתקרבת כה רכה..שפתייך מחפשות דבר מה..
מה את לוחשת שם קטנה?
ולמה את כל כך יפה..
פתאום השמש כבר עולה, וכבר לא קר.
הנר, נגמר..