כשהייתי בן חמש
סבא היה בא מתל אביב לבקר אותנו
וכל שבוע, הביא איתו חפיסת שוקולד חלב בישבילי.
הוא היה פותח את נייר העטיפה, בלי לקרוע, שובר קוביה אחת
ומגיש לי באצבעותיו העבות.
"עכשיו מותר רק אחת, כי תכף אוכלים צהריים, אחר כך תקח עוד
כמה", כך אמר.
מאז כבר עברו הרבה שנים, עכשיו סבא חולה
ויושב בבית משוגעים.
אתמול, קניתי חפיסת שוקולד מריר ונסעתי באוטובוס לבקר אותו.
הוא לקח את החפיסה, פתח אותה לאט, בלי לקרוע,
ואכל את כולה.
אני ידעתי שעוד מעט ארוחת ערב, אבל ישבתי בצד
ולא אמרתי מילה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.