אני לא יודעת עד כמה הקטע הזה מתאים לפרסום, ואני מבקשת
מהקוראים סליחה על הברדק בקטע- זה פשוט נכתב מתוך סערת רגשות;
מקווה שתצליחו להבין משהו בכל זאת;
זו אני כמו שמעט מאוד אנשים מכירים אותי.

(אחרי עיבוד הקטע הזה מופיע גם בתור שיר, "שחקנית", אז זו
הגרסה המלאה והמקורית שלו).


וכן, גם אני מרגישה ככה. שגם אני לא מיוחדת. שגם אני מנסה
להיות כמו כולם. שאני רוצה שכולם יאהבו אותי. שאני רוצה להיות
כמו כולם ולא כמו כולם בדיוק באותו זמן, כמוהם אבל שונה.
ואני רוצה ליצור, כי יש לי את זה, אני יודעת שיש לי את זה, אבל
אני לא מצליחה ליצור.
יש לי קול ואני לא מצליחה לשיר, יש לי יד ואני לא מצליחה
לצייר. אני לא אני בשירה שלי, וגם לא אני בציורים שלי. אני אני
במקומות מאוד מסויימים, וגם אז זה לפעמים הצגה. לפעמים אני
מרגישה שכל החיים שלי הם הצגה, מן משחק ארוך שכזה מול קהל שהוא
כל העולם.
והאני של הבפנים קבורה עמוק עמוק מתחת לשכבות של איפור, מתחת
לשכבות של תלבושות. היא מאחורי הקלעים כמו שאני מפחדת להיות.
היא מוחבאת טוב טוב ואני לא מצליחה לשלוף אותה החוצה.
היא מוקפת בכל המעצורים האלה של "איך זה צריך להיות" "איך
לעשות את זה הכי יפה" "איך לצאת טוב" "מה אחרים יחשבו". אז
גם הקול שלי וגם היד שלי חסרי תועלת כי הם לא מצליחים לעבור,
לא מצליחים להגיע אליה, ואז השירה שלי סתמית וכך גם הציורים
שלי.
ואפילו שאני יודעת שיום אחד היא תשתחרר מהכלוב ואז- אז אני
אוכל ליצור ולהצליח ולהיות באמת טובה במשהו, בינתיים- קשה לי.
והפרוייקט באמנות זה הדבר הכי קשה שביקשו ממני אי פעם כי אני
לא רוצה שזו תהיה סתם בגרות, אני לא רוצה לצייר סתם- אני רוצה
שהיא תצא שם, שהיא תראה שם. היא, הצללית שמאחורי הקלעים.
לא השחקנית עם המסכה שעל הבמה.
ומנסים להסביר לי שאני מיוחדת.
אוריתי אמרה שאני בנאדם טוב, ושאני תמיד מצליחה לעשות הכל טוב
יותר. זה כיף. אני אוהבת לעשות לאנשים טוב. ו... ושיאהבו אותי.
הכי חשוב לי בעולם שיאהבו אותי. גם אלה שעם הזרם וגם אלה שנגד
הזרם וכולם כולם שיאהבו אותי. ושלא סתם יאהבו אותי אלא שיאהבו
אותי הכי.
אני כמהה לאהבה.
וכל השטות הזו של לבד וביחד... השחקנית עומדת על הבמה ולא
צריכה אפאחד. אבל הדמות הקטנה שבפנים, הפייה הקטנה ההיא, צריכה
מישהו שיאהב אותה. היא צריכה שהמשפחה שלה תחשוב שכל מה שהיא
עושה זה נפלא. היא צריכה שהחברים שלה יאהבו אותה המון המון,
יותר מהכל. היא צריכה שירצו אותה בכל מקום אליו תלך. והיא
צריכה גם אהבה של מישהו. מישהו אחד שיכיר אותה, שיפרוץ את כל
המחסומים, שיעבור את השחקנית שעל הבמה ויגיע אל זו שמסתתרת
מאחורי הקלעים.
ולפעמים אני אפילו מרגישה שהחברים הכי טובים שלי יכולים למצוא
חברה יותר טובה, כי מה אני בכלל? יש 100 אנשים יותר מוצלחים
ממני. ועמוק בפנים אני יודעת שאין, אין עוד אחת כמוני. ושהם לא
יחליפו אותי.
ואולי אני כן מצליחה למצוא משהו ואולי לא. וזה כמעט, ועל קצה
הלשון, וממש בדרך לנייר עם המכחול ו-
זה נהרס איפשהו באמצע וחוזר להיות בנאלי.
אני לא בנאלית!
אני יודעת שלא... השחקנית בנאלית. הפייה הקטנה בפנים- היא
מיוחדת. אבל היא לא מצליחה לצאת וכולם חושבים בגלל זה שהיא לא
שם...
לעשות שימחה זה האופי שלי?
להיות מן טינקרבל כזאתי עם שקית של אבקת-התעופפות, שבמקרה שלי
היא אבקת-שמחת-חיים, שמפזרת אותה לכולם?
זה תפקיד נחמד, טינקרבל.
אבל אני מרגישה שלפעמים גם התפקיד הזה הוא של השחקנית. ונמאס
לי להיות השחקנית, אני רוצה להוציא את השניה!
אבל כל העולם במה,
וכל איש ואישה רק שחקנים הם.