חמש שנים עברו מאז שאיבדתי אותך. זה חמש , אתה יודע שהרבה? אתה
יודע שהמון נהרות כבר הפכו נחלים והאדמה חרבה? אתה יודע כמה
עננים התפרקו למים והתיזו עליי אהבה? אתה יודע כמה שנאתי
ואהבתי , כמה צללתי וכמה צפתי? אתה יודע כמה דירות, כמה ריבים,
כמה אירופה, כמה נסיעות עמומות לשומקום כי צריך?
   
חמש שנים ילד, חבר, איש, מת אחד שכמוך....
אתה יודע כמה פעמים מילאתי דלק מאז שמתת מחובר למכשירים והוזה
את חייך בפעם האחרונה? וכמה אהבה שנאבדתי והלכתי חזרה למקום
שממנו אין תשובות, אין כלום? אתה יודע כמה הודו זורמת לי עכשיו
בדם , מעושבת, מעופשת, מופלאה? יש לך מושג כמה אני כבר איני
אני שאתה ואנחנו? ואיך זה שאתה איננו כבר זמן ארוך כל-כך?
ואיפה אתה שהנה אני פה כותב לך??!   שהרי אם אתה אינך עוד,
ואתה ריק, אז למי אני כותב עכשיו על געגועים שפוקדים פחות
ופחות וצובטים בי עד כאב?

    אז. מזמן. כשעוד היינו מי שהיינו -  במדים, בזלזול, בהרים
של אלכוהול וציניות ואהבה. היינו שותים, היינו מזיעים, היינו
מתחבאים מתחת שיחים עם סיגריית נלסון מסריחה ואהבת חיים שבהקה
בתוך האישונים.
נשארתי כזה שתדע....
כי מי שאוהב חיים כמונו וחווה את מותך, הבין גרעין קטן של אמת.
גרעין קטן ועצוב של הכלום הזה שמכסה את הכל. כלום אכזר, כלום
אבוד, כלום תהומי וחסר הסבר. הכלום שהוא אולי סיבת מותך, או
סיבת השארותי פה , סיבת געגועיי אלייך עכשיו בקשמיר הרחוקה.

בפעם השנייה מבולבל.
בדמיוני אתה בג'ינס ושיער שחור, מעיל עור שחוק וחיוך שאומר לי
כמעט הכל.
ואז אתה לפתע ללא שיערך וגדלו עינייך ורזית, ורציתי לברוח אבל
נשארתי משותק מאהבתי אלייך ונפעם מכח הרצון העצום של המוות שבא
ונעץ פגיונו ולקח אותך ממני.

אני איני אני יותר שתדע...
העמקתי, התעצבתי קצת, הבנתי, ברחתי, טיילתי, ראיתי עולם, צפיתי
במותך האיטי הארוך והמיוסר.
ודרך עינייך הכבות, דרך היות אתה אותו הריק, שהוא ורק הוא
משמעות חיינו, בחרתי בחיים. חיים במלוא עוצמתם, בכל הוויתם,
בצבעים העזים, בשקיעות הפראיות, במטוסים, ברכבות, בתופים,
במחולות, בהווה.
בחרתי בהווה כאפשרות היחידה.

ואני מאושר.... שתדע.....