"אני לא מאמין שהדי.ג'יי הבריז," אסי הלך עצבני מפינה אחת של
החדר אל השנייה.
"אני פשוט לא מאמין שאפשר לעשות דברים כאלו, שהכל חלטורה אחת
גדולה". הוא לגם מהקפה שלו ויצא מדעתו.
"זה רק בארץ ממי, שתדעי. רק בארץ דברים כאלו יכולים לקרות".
"אסי די!", ניסיתי, "אנחנו נסתדר."
"מה נסתדר?" הוא צעק. "אנחנו מתחתנים היום בערב נעמה, את קולטת
את זה בכלל? את קולטת שהיום בערב אנחנו שם עם עוד ארבע מאות
חמישים מוזמנים ובלי די.ג'יי ?", הוא דפק את היד הפנוייה שלו
בדלת וקילל.
"אפשר לבקש מדניאל שיביא את הדיסקים שלו," ניסיתי להיות ריאלית
ולמצוא פתרון.
"נמוש," אסי אמר בטון מיואש, "היום זה היום. מה דניאל והדיסקים
שלו? מה, אנחנו מארגנים מסיבת יום שישי בתיכון? זה החתונה שלנו
רבאק".
ולי היה נראה שהנה זה בא לו, שכל הלחץ של החודשים האחרונים, כל
הבירוקרטייה והלוגיסטיקה, כל הטרטורים והטרדות, הכל מתנקז
עכשיו לאובדן שליטה אחד גדול.
קמתי. ניגשתי אליו ואספתי אותו אלי, קרוב.
חיבקתי אותו ארוך ארוך, חזק חזק. העברתי יד על השיער השחור
המקסים שלו, נותנת לו להרגע אצלי לדקה או שתיים, לאסוף את עצמו
מחדש.
"בן-זונה!" הוא מילמל אל האוזן שלי.
"איזה בן-זונה," הוא חזר שוב.
הטלפון צילצל.
אמא שלו התקשרה לברר שהכל בסדר אצלנו, לוודא עוד פעם שהכל
בשליטה, שאסי לקח את החליפה מהגיהוץ, שדיברתי עם מסדרת הפרחים,
שיש לנו מצב רוח. היא רצתה לספר על הדודים שנחתו מניו-יורק,
לבקש מהילד שלה שיתקשר אלייה כמה שיותר מהר כי היא ממש מתרגשת.
גלים עמוקים של אדרנלין שוטפים אותה עוד מאתמול בלילה.
"בת זונה," אסי המשיך למלמל לי אל תוך האוזן.
"עוד בת זונה לאוסף." הוא ציחקק.
"היי," גערתי בו אחרי התעשתות קלה. "אנחנו צריכים למצוא פתרון,
ותדבר יפה לאמא שלך".
"אין לי יותר אנרגיה," הוא רטן והתחיל לנשק לי בעדינות את
העורף, תוחב את היד מתחת לחולצה שלי, מלקק עדינות את הצוואר
וממלמל.
"אסי, די! צריך למצוא איך יוצאים מזה."
הוא עיסה את הצוואר ביד אחת והכניס את השנייה אל תוך החזייה
,כמו ילד נבוך שלא ממש משוכנע אם מותר לו או אסור, מחליק אותה
על הפטמה בתענוג של תינוק. אני הרגשתי זרמים חמימים קרירים בכל
הגוף.
"אמרנו שלא מזדיינים השבוע," לחשתי.
"אנחנו לא מזדיינים," הוא חייך וידו גלשה בו זמנית אל התחתונים
שלי באסרטיביות. "לא הכל מתחיל ונגמר בזיונים, נמוש. סיפרו לך
על זה פעם? יש גם דברים שהם מעבר." הוא אמר.
אז אמר.
היד שלו המשיכה לעסות אותי. התכווצתי. נשענתי עליו בעיניים
עצומות, מקמרת את גופי, עוזרת לו לעזור לי. נישקתי לו את
התנוך, גנחתי חלושות, נעצתי ציפורניים במותניים שלו.
עד שגמרתי.
"יפה שלי," הוא נישק אותי, הרפה, והיה נראה שהוא חוזר לעצמו.
אני, לעומת זאת, הייתי צריכה עוד כמה דקות.
הוא הרים טלפונים. הוא צעק. הוא דיבר בנימוס תקיף כשהיה צורך.
הוא סידר. הוא רשם לעצמו מספרים על נייר של העירייה. הוא
התגרה. הוא התפתל. הוא איים בתביעה משפטית.
בחוץ הייתה שמש יציבה של בוקר.
המים רתחו.
הפלא פון שלי צילצל בלי הפסקה.
המערכת ניגנה אמדורסקי במנועים שקטים.
השעון זחל לאיטו לאיטו.
"נו," שאלתי כשהניח את השפורפרת.
"יש להם ילד בן עשרים ואחת. הם טוענים שהוא מוכשר אש. והם
מוכנים לעשות לנו הנחה של חמש מאות דולר."
נשענתי על הספה. הנחתי את הראש על כרית המשי שהבאנו מהודו.
לגמתי מהקפה הרותח.
"בני-זונות," סיננתי.
"לגמרי," אסי חייך חיוך ממזרי. "ילד בן עשרים ואחת בא לעשות
סטאז' על החתונה שלי. בא לעשות נסיונות על הארוע שלנו, להריץ
טרקים על הפעם אחת בחיים הזאתי. ולנו אין אפילו ברירה".
הוא הביט בי במבט הפרטי שלנו. בהבעה ששמורה לי ולרגעים
המדוייקים כל-כך שהוא איתי באמת. שמורה לי לעולמים: החיוך
המובך, העיניים המבולבלות, הנשימה הארוכה והרגועה, האישונים
הבוערים, הצלקת על הסנטר.
"תגידי," הוא הביט בעיני בזמן שהוריד את החולצה.
"את חושבת שיהיו לנו נכדים מגניבים?".
סימנתי לו להתקרב.
סימנתי לו לעצור והוא עצר.
חייכתי חיוך סתום.
גם הוא היה נבוך מהאושר הזה.
עוד תשע שעות הוא האיש של חיי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.