קפצתי מהסוס.
האדמה הייתה לחה ועמוסה לעייפה בעשב פראי. האופק היה פתוח
לחלוטין, הכי רחוק שהצלחתי לראות בשנה האחרונה. השמיים היו
כחולים, נקיים, ממיסים כמעט. האיש הזקן ישב על סלע משונן והביט
במבט אפור ולא ממוקד אל תוך עיניי. הוא ניסה לזהות תובנות
ששמורות לאנשים בגילו, אחר כך שלף ג'ויינט מהחולצה והדליק
אותו.
צעדתי לעברו. התיישבתי כל כך קרוב עד שיכולתי להריח את חוסר
האונים שלו.

"אני לא אוהבת אותו", לחשתי. "כבר לא מתחברת לריח גופו בבקרים,
לא מחבקת בהיסח הדעת, לא מנשקת את הגב הרחב שלו
כשהוא נרדם".
האיש צחק.
האיש הפנה את גופו הרחק ממני.
"תראי", הוא אמר בנימוס, "אני אמנם איש זקן, אבל יש לי נסיון
חיים עלוב, אפילו פאתטי".
הוא העביר לי את הג'ויינט והביט בעיניי.
"ואני גם לא מבין באהבה", הוסיף במבוכה. "אף פעם גם לא הבנתי.
אני מצטער. בחיי שאני מצטער לאכזב אותך"

שתקנו.
הסוס ליחך את העשבים שהקיפו אותנו. האופק נראה במרחק נגיעה,
מתועתע. הכחול השמיימי הרגיע אותי מעט. זה היה יום יפה באמת.

"יש זקן כמה קילומטרים מפה", אמר האיש לפתע ברצינות תהומית.
"מספרים שהוא זקן אמיתי כמו שזקנים אמורים להיות. אחד שעבר
הרבה, את יודעת: וויטנאם, קוריאה, אנטבה, פרעות תרפ"ט, רצח
רבין. כדאי לך לחפש אותו".
אמר, חטף לי את הג'ויינט מבין האצבעות ולא הרפה ממנו.
"ברצח רבין גם אני הייתי", אני לא יודעת למה הייתי חייבת להגיד
את זה, אבל עובדה שאמרתי.
"היית, בטח שהיית", האיש המשיך לבהות במרחב בחיוך סתום. "אבל
לא הבנת כלום. שום דבר ממה שקרה שם לא הבנת".

כעסתי.
יש מילים שאסור להגיד.
עליתי על הסוס והתחלתי לדהור מערבה. בסוף נשבר לי, אז חתכתי
דרומה. יש רגעים כאלה, שדרום הוא הכיוון היחיד האפשרי.

הזקן האמיתי שכב על מיטה צבאית באמצע המדבר וצפה בערוץ הספורט.
הייתה לו חזות מלכותית, אבהית, עד שחלף בי צורך עז לחבק אותו.
קפצתי מהסוס.
אפשר לאמר שאפילו התרגשתי. בכל זאת, לא כל יום פוגשים זקן עם
משמעות. התיישבתי על הסלע שמול המיטה, הוצאתי בקבוק מים ושתיתי
בלגימות קטנות. אני מאוד אוהבת מים, אבל אותו אני כבר לא. או
לפחות כך זה נראה לי כבר יותר מידי זמן.

"אני לא אוהבת אותו", לחשתי.
"היי!", הוא צעק לעברי בלי להסתכל אפילו. "מנצ'סטר יונייטד נגד
יובנטוס, רבע גמר גביע אירופה". הוא פיצח גרעינים.  
"את נורמלית? את מוכנה לסתום את הפה? את יודעת מה זה דל-פיירו
נגד בקאהם? עכשיו באים לחפש משמעות?"

דמעה מטופשת הביאה אחריה חברות.
ישבתי מאובנת על הסלע, נותנת להכל לצאת, להשתחרר. כמו ילדה
בכיתי, אבל בלי יכולת להפסיק. חשבתי עליו, איך שהשתנה לי מול
העיניים. וגם עלייה, הקטנה שרק בשבילה עוד שווה להתאמץ. ראיתי
את עצמי בעוד חמש או שש שנים ויכולתי להריח את ריחה המבעית של
המרירות.
אלוהים! לעולם לא חשבתי שזה יקרה לי.
לי? לי, לעזאזאל, הכל יידפק?
שאני אפסיק לאהוב את האיש ההוא שהעניק לי שם משפחה במתנה?

"תשמעי", הזקן התרומם לרגע מעל המיטה והביט בי במבט רך יותר,
מבט עגול של אדם שראה דברים בחיים שלו.
"זה משחק גדול,  משחק ענק, עם חשיבות היסטורית. אני אפילו לא
בטוח שאפשר להסביר לך עד כמה. אז אולי תחזיקי מעמד עוד קצת,
אולי תנסי להרגע? זה עניין של ארבעים דקות גג. אחר כך אולי
נקשקש לנו קצת, בסדר?"
הוא קם לרגע כשיורם ארבל זועק אל תוך המדבר על החמצה משוועת.
"ארבעים דקות?", שאלתי נבוכה.
"חישוב גס", הוא לפת את ידיו בשערו. "בקצב ההחמצות של האנדי
קול המזדיין הזה, אולי עוד נגיע להארכה"

קיללתי.
את כל העולם קיללתי. את אלוהים, את האופק, את השמיים ואותי -
אני שהגעתי למצב כזה. ככה סתם מוטלת לה באמצע המדבר, מלאה
ברחמים עצמיים, עם סוס עייף שרוצה כבר הביתה, ילדה קטנה שצריכה
לאכול ארוחת ערב, והוא.
הוא.
בעלי. אישי. אב ילדתי. שותפי. הטעות הגדולה של חיי.

קמתי ופניתי לעבר הסוס. איוושת רוח קלה הרעידה את האוויר
העומד. הסוס פיזם לו שיר עממי וליחך מכל הבא ליד.

"רחמים, יותר מדי רחמים עצמיים", שמעתי קול צווחני פונה אליי.
"יותר מדי עשו לי, שתו לי, אכלו לי, גרמו לי. יותר מדי,
רבאק!"
הסתכלתי קדימה וראיתי רק אופק צחיח. שום דבר מוחשי באמת.
"למטה, אני כאן למטה! תפתחי את האונה שלך, לעזאזל"
מתחתיי ישב צב צעיר - אולי בן עשרים, בטח שלא יותר. היה לו מבט
ממזרי בעיניים וכוסית עראק ביד ימין.
"מה אתה רוצה?", צעקתי מבוהלת.
"כלום, כלום. תרגעי כבר, טוב?", הצב נעלב וכמעט שחזר אל תוך
השריון שלו. "בסך הכל יש לי אבחנה בשבילך. יש לי תשובות לבלאגן
שלך, לכאוס, לבלבול הזה"
"שתוק!", עניתי אינסטינקטיבית.
"שתקי את", הצב התעצבן.
"גוווול!", הזקן צרח עם יורם ארבל וקפץ באוויר כדי לחבק אותי.
הבטתי במסך הקטן, מבחינה באלי אוחנה ממשיך עם הפרשנות המדושנת
שלו. עד שכבר לא יכולתי יותר, עד שהרגשתי את הוורידים, את
הנימים, את כל העולם מסתחרר, מתמסמס, מאבד את כיוונו.

מילא הצב והזקנים הארורים. מילא הוא שישן לידי כבר שמונה שנים
ועוד לא נגע בי נגיעה אחת נכונה באמת. והילדה הזהובה המתוקה
שלי שממסמרת את חיי. אבל רק לא הפרשנות של ההוא מהפרסומת
לקשקשים, ורק לא שביעות הרצון הזו.

בעטתי בצב בכל הכוח.
השריון שלו התגלגל ונחבט בסלע מדברי בעוצמה אדירה.
הרמתי מקל מהרצפה וניגשתי אל הטלוויזיה.
"לא", התחנן הזקן, "עוד לא, עוד רבע שעה, בבקשה!"
ניפצתי את הטלוויזיה.
אחר כך ניפצתי את הזקן.
אחר-כך גם ניפצתי את המשמעות ואת חוסר המשמעות ואת הסוס ואת
שאר התקווה. את הכל ניפצתי. לרסיסים, לשברים, לחלקיקים,
לאטומים קטנים עלובים.

בערב הגעתי הביתה.
הוא ישב שם עם הילדה והם שיחקו על השטיח בלגו.
"היי," הם צעקו בתזמון מזוייף, "בואי תראי איזה בניין בנינו!"
היא רצה אליי בגעגוע והוא חייך את החיוך האבהי המפוספס שלו.
הנחתי את התיק.
ניגשתי איתה אל השטיח וליטפתי את השיער הסמיך שלה.
"זה יפה", אמרתי. " זה ממש יפה."