לשחק במילים.
לעשות ניסוי בשעה מאוחרת, עם עט ונייר. לא להיבהל. לא ללכת
אחורה. לא להניח לעייפות להכריע אותך ולהיכנע. להיאבק. להישאר
ממוקדים במלאכה גם כשהראש מרוקן. למלא מצברים, לחשוב בגדול,
למלא שורות שורות בחצאי רעיונות. לחפש פתרונות יצירתיים.
לרשום על דפים קטנים צהובים אפשרויות.
לנתח אותן. להרכיב. לפרק. לפסל דמויות, לנתץ אותן. להשאר
מרוכזים.

לחשוב על האהבה הכי גדולה בחיים שלך. לנסות לתאר אותה במשפט
אחד. לדמיין את חייך לולא פגשת בה. לחשוב על מי שייתכן ועדיין
תפגוש. לצייר את תווי פניה, להעניק לה שמות תואר. להעריך איך
היו נראים חייך איתה לידך.
לפתוח עיתון. לחפש מישהו שהכרת במודעות האבל. להשוות בין גדלי
המודעות ולשאול אם יש משמעות יתרה למוות במודעה גדולה. להסתבך
עם זה. לעבור למדור הסרטים. לספור את הסרטים שראית ולחשב את
אחוזם מהסך הכללי. להבין שהאחוז הזה אומר משהו על החיים שלך.
לנסות לפענח מה בדיוק.

לדמיין אגם.
לא לדמיין אגם ספציפי, הכינרת למשל. גם לא לדמיין אגם במדינה
אירופאית רגועה, פסגות מושלגות שעוטפות אותו, מפלים גועשים אל
גדותיו. לא להקנות לאגם שום משמעות פרקטית, שימושית. להשאיר
אותו אגם. סתם אגם.  לראות שם, ליד סלע קטן, שמיכת בד אדמדמה
מונחת על אדמת עשבים ירוקה, וסלסלת לחם לצדה. השמיכה חמה
עדיין, מתוחה למחצה. לשמוע צחוק מבויש של נערה. ללכת אל מאחורי
הסלע ולהבחין בנערה המצחקקת רוחצת את גבה של נערה אחרת. הן
עירומות. הן נוגעות זו בזו בהיסוס. הזהובה מביניהן אוחזת בשדיה
של השחרחרה ומנשקת אותם. הפטמה הימנית מזדקרת. השמאלית עדיין
בחצי הדרך.
להישען לאחור על הכסא המשרדי.
להדליק את הג'וינט. לסיים אותו. כן, כן, לסיים אותו.
ללכת להרתיח מים. להכין מראש את הכוס. לפזר לתוכה כפית גדושה
של קפה, וכפית סוכר. לחזור אל שולחן הכתיבה. להשאיר את הדלת
פתוחה כדי לשמוע את רחש הבעבוע.
להשאיר את שתי הנערות לבדן. לעבור הלאה, לא לוותר. להמשיך
לזרוק רעיונות, חצאי הברות, מילים מקוטעות, למלא את הדף, לבזבז
דיו, לא לתת ליד לעצור. לחפש התחלה חדשה, לשנות כיוון.

לחשוב על רונן. למצוא אותו אי שם במוצב שכוח אל בשטחים. הוא
שוכב בעמדת השמירה עטוף בדובון ירוק כשאצבעות הרגליים בנקודת
קיפאון. הוא יהיה בן עשרים הקיץ. רק לפני שנתיים הוא עוד היה
בן שמונה עשרה. הוא שיחק כדורסל. הוא למד צרפתית ברמה של שתי
יחידות לימוד. הוא ראה את רדיוהד בהופעה. הוא קיבל את המציצה
הראשונה שלו מליבי, שלמדה בכיתה המקבילה. הם יצאו חודשיים. הוא
אהב אותה...
להביט ברונן מקלל את החיים שלו ולזהות בעיניים שלו שהוא יודע.
שכל הפעולות בצופים, הטקסים ברחבת בית הספר היסודי, השירים
בימי הזיכרון - והוא עדיין יודע. להביט בעצב שלו, ברובה הסער
שצמוד לכתפו, בתמונה של גלית שמונחת לה בכיס הימני של החולצה.
לשמוע אותו מתגעגע אליה, להרגיש את החרדה שלו, את הפחד שאולי
הוא לא חוזר מכאן, שהוא מת סתם. להעריך אותו שהוא נלחם בפחד
שלו. לחשוב שזה לא פשוט בכלל לשכב כך בשיא הקור, במוצב הנידח
הזה ולהמתין למחבלים. לזכור שרק לפני שנתיים הוא היה בן שמונה
עשרה. לדעת שהנעורים במדינה הזו הם מצרך יקר.
להיות מוטרד מהעתיד של רונן - האם הוא ישתחרר, ייסע לדרום
אמריקה, יחזור אל הלימודים, יתחתן, יוליד שני בנים ובת, יקנה
דירת שלושה חדרים בשכונה לזוגות צעירים? האם הוא יזכור את
הלילה הזה על הרצפה הקרה? האם הלילה הזה ישנה אותו, יעורר
אותו? האם הוא ייקח את חייו בידיו ויהיה אדם שהותיר את חותמו?
האם הוא, אולי, יחזור בתשובה?
לספר לקורא שרונן מעשן, כמעט קופסא ליום. לעדכן אותו שבגיל
ארבעים ואחת הוא ייחלה בסרטן. להתעודד מכך שהוא יגיע לגיל הזה,
לקוות שיהיו לו הכוחות לצאת מזה. לדמיין את האישה שלו נלחמת את
המלחמה הגדולה של חייה בשבילו.


לשמוע את שריקת הקומקום.
להתיישב, שוב, עם קפה רותח. להצית סיגריה.
לרדת לפיצוחיה -  לקנות דיאט-קולה, במבה, ושוקולד לבן עם
פצפוצי אגוזים.
להרגיש את הקור הנעים של תל אביב ואת רשרוש נעלי הבית על הכביש
הרטוב. להציץ למוכרת אל תוך החולצה כשהיא רוכנת אל הקופה.
לראות את נקודת החן על תחילתו של שדה השמאלי. לסדר את
המכנסיים. לשלם. להתמלא רחמים על הזקן ששוכב על קרטון מעופש
בפינת הרחוב. להתקרב אליו ולהריח את האלכוהול מפיו. להתרגז על
העולם הזה. לעלות הביתה עם התמונה של הזקן שלא יוצאת לך מהראש.
להחליט שאתה כותב עליו סיפור, ועכשיו.
להיכשל. לא להצליח לומר עליו אפילו מילה. לכתוב על עיניו
האפורות והעייפות ולמחוק. לתאר את כפות ידיו הקמוטות, המפוסלות
בחימר, ולמתוח מעליהן קו ישר.  להבין שאין לך סיכוי להגיד משהו
משמעותי הערב.

לנסות לחזור אל שתי הנערות המעורטלות ליד הסלע. לדמיין אותן
חוזרות אל הבד האדמדם ומשתרעות עליו, נותנות לשמש לעשות בהן
שפטים. לדמיין את השחרחרה מעבירה את ידה על בטנה של הזהובה.
לתאר את משב הרוח הקל שמאוורר את נשימתן.
להבין שספרות היא עבודה מאומצת.
לחפש ציטוט שיגרום לך התרוממות רוח, שימלא אותך רגשי נחיתות.

" איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי "
 (ריימונד קארבר)

לחשוב שזו גניבה אמנותית לצרכיך האישיים. לא להרגיש אשם.
להדליק את הרדיו ולשמוע מבזק שלא תכננת לשמוע. להקשיב בכל מקרה
ולגלות ששום דבר לא השתנה. לדמיין את עצמך אורז מזוודה ועובר
למצוא את הגורל שלך בארץ רחוקה. לקרוא לכל העובדים שלך, בקומה
השישים ואחת, לאולם הישיבות. לבשר להם שהחלטת להעניק להם
בונוס, אתה אוהב את הרצינות שלהם. להזכיר להם שהגעת מארץ קטנה
וקשת יום, שלימדה אותך פרופורציות בחיים מהם. להתבונן בהבעות
המשתאות שלהם ולחייך לעצמך בסיפוק.
לשמוע בפעם השביעית את השיר של הזמר ההוא בגלגל"צ. לכבות את
הרדיו. להבין שלא תכתוב היום סיפור קצר. להאמין שמחר יהיה טוב
יותר. להדליק סיגריה.
ללגום משארית הקפה שהתקרר בינתיים.
לדעת שאתה צריך לעשות משהו עם החיים שלך. שמגיע לך הרבה יותר.
להתייאש מהמחשבה שבכל ערב אתה משנן לעצמך את אותה המנטרה.
להפנים ששום דבר לא השתנה כבר תקופה ארוכה, לפחות לא לטובה.

לגלות לפתע, שאתה צריך לגזור ציפורניים. לחשוב לעצמך כמה שנים
עוד יעברו עד שתראה את הדברים האלה בזמן. לצחוק, אבל לא עם כל
הלב. לשכנע את עצמך שלימודים אקדמאים זה הדבר הכי חשוב בעולם,
ושכדאי ללכת לישון. לשנן את המשפט האומר שספרות זה מקצוע
פיקטיבי. להגיד בקול רם שאף אחד לא מרוויח מזה כסף, שאלף אנשים
יושבים עכשיו בדירה שלהם ועולים עליך בכל פרמטר.
להחליט ששתי הבנות מתקשרות אליך מהאגם, להזמין אותך אליהן.
לצחצח שיניים.
להסתכל במראה ולחכות קצת, אולי תראה משהו שעדיין לא ראית. לדעת
שאין בזה הגיון. לכוון את השעון המעורר. להסתכל עליו במבט רווי
שנאה כאילו הוא האויב הכי גדול שלך.
להזכר בתמונה מתוקה שצילמת בחבל סצ'ואן.
להתעייף....

להתכסות בשמיכת הפוך ולשמוע את טיפות הגשם מתנפצות על החלון
הגדול שמעלייך.

לעצום עיניים.

לדעת שעכשיו, אבל ממש בשניות אלו, מישהי בת ארבע עשרה, שאתה
לעולם לא תכיר, שלעולם לא תדבר את שפתה, מתנשקת לראשונה בחייה.
להקשיב בדממה לפעימות ליבה.