אנשים עושים את הדברים המוזרים ביותר ברכבת:
חלקם מביאים את המודרנה מגולמת במחשב נישא כסוף ומבריק,
ממשיכים את עבודותיהם הבהולות בארשת מלאת חשיבות, קרירים
ומרוחקים.             אחרים מביאים ספרי משוררות בעלות שם
וכשכל
יתר הנוסעים פורקים את חפציהם על השולחן הקטן בקרון, מניחים
אלו ברוב טקס את הספר החדש נקי מטביעות אצבעות, לבן בדפיו
הבתוליים, בעקימות מרושלת על השולחן. מיותר לציין את הביקורות
החיוביות שהתפרסמו על ספר זה בדיוק במדורי השירה בעיתונים
היומיים רק לפני מספר ימים. לאחר זמן מה, כשיבושת השיעמום
קונה לה מקום בזוויות פיהם- הם מתחילים לעיין בדפים הראשונים,
מהר מדי, בלי לזכור דבר.
אנשים צעירים יותר מביאים עמם מכשיר פלאפון, קטן כל כך שהוא
נוטה להאבד. מנצלים את זמן הנסיעה לשיחות אינטימיות עם
אהוביהםן, שיחות בהם ימצא המאזין הקשוב אינספור תיאורים
גאוגרפיים סתומים בהם יופיע השם 'בנימינה' לפחות פעם אחת,
נושא איזה נופך מיוחד בין צליליו.
תמיד יהיה ניתן למצוא גם את נוסעי החינם: החיילים. תמיד
שעונים על איזה M-16 עם מטול מותקן על קנה הירי, שעונים
במקומות הבלתי אפשריים בין המעברים, לרוב בחבורות של שלושה או
חמישה, חיוך לוחם לאה מרוח על הפנים. מספרים זה לזה את
הרפתקאותיהם בשורה אינסופית של ראשי תיבות מצחיקים (או
עצובים).
אני הבאתי איתי את גוסטב מאהלר, סימפוניה שלישית משרשרת
ההקלטות המצוינות של שולטי עם השיקגו סימפוני.

"תתאר לי אותך".
טוב.
אני לובש את חולצת הכפתורים השחורה עם הפסים הכתומים הדקים,
נו, זו שלבשתי כשיצאנו בצהריים והסעתי אותך לתחנת הרכבת.
אני לובש גרביים, הנעליים מונחות מתחת למושבים ויש תנור חימום
ממש ליד הרגל השמאלית שלי. אישה כבת ארבעים מתולתלת עם
משקפיים (לא נאה במיוחד) יושבת על הספסל מולי, המעיל שלה ורוד
וגם התיק שלה. חוטי האוזניות הלבנים גולשים מעל החולצה
והפרצוף שלי קצת מרוצה.
אני נוסע לנהריה.
יש משהו נורא מיוחד בנסיעות האלו ברכבת: אני יכול להרגיש את
מבט העיניים הננעצות בי בסקרנות. הנסיעה חסרת הנופים בלילה
העמוק משרה חשק להתבוננות עצמית, משהו שמאז שנכנסת לתוכי קצת
התקשיתי, לרצות לעשות.
הדבר הראשון שאני חושב עליו זו את:
עיניים מוארות מביטות אליי ממרחק אפסי, מביטות מבעד לכל
הדברים שחיצוניים לגופי ותלויים עליו כמו מודעות מעל לוח.
ואז המגע שלך:   אצבעות עדינות שמכסות מעל כל סדקי הבדידות של
השנים האחרונות, לרגע הפחד נעלם.
אחר כך אני חושב על עצמי, אבל גם זה בתוך ההקשר שלך. אני הולך
ברחובות הטחובים שמסביב לתחנה המרכזית ושני מתבגרים שואלים
אותי 'מה השעה אדוני?', וכבר אינני ילד, מכסה על גופי מעיל
שחור וגדול ושקים של עצמאות מלאה קשורים על כתפיי.
אני מספר לך את כל רוחות הרפאים שרודפות אותי, יצירי חיים של
עבר רחוק ומלא שנמצאות בי, ואני רוצה לקחת אותך לקבר של אבא,
אולי להוליך אותך למה שהותירה בי עאליה.

(נגמרים לי הדפים, אני נאלץ למחזר ולמחוק התחלות של שירים)
איפה הייתי?
אה כן רכבות. וכל הדברים שהן עושות.
למשל: כשחיכיתי על הרציף בהגנה, שעת לילה מאוחרת ראשונה,
והרכבת בשלוש אורות מאיימים נכנסת באיחור של חמש דקות לרציף
הבא, מעבר למסילה. אין כרוז ואין כל התראה. אני ואיש עסקים
אחר רצים במדרגות הנעות שלא לפספס אותה. ואני לא יודע מה עצוב
יותר:
חוסר התמימות שבמחשבה 'כן, זו הרכבת המאחרת שלנו שנכנסה בטעות
לרציף הבא, אם לא נרוץ מהר ודאי נחמיץ אותה', או אולי המחשבה
ההפוכה שאומרת 'אין סיכוי שזו שלנו' שאחריה בהכרח תופיע
המחשבה 'הם הולכים לשלם על זה ביוקר' וכמובן אין אף אחד לכעוס
עליו בכל התחנה, רק שומר לילה במדים שחורים ואדישות ואולי
בבוקר: כרטיס חינם ובינתיים שעה המתנה לרכבת הבאה, עצבים
עצבים כל הדרך לחיפה.
רכבות. העבודה הישנה שלי שחלפה לעולם (ותודה לאל על כך)
ופתותי עתיד מרשרשים מבעד לחלון.
אבל כרגע אני יכול להרגיש רק אותך. את הבית שלך הולך ומתקרב
מצפון שיחלוף על פני הרכבת הדוהרת ללא ציון מיוחד בעלטה ואז
ילך ויתרחק מדרום.
הזמן איתך הוא משהו שלא ניתן להבין, חולף עובר לו כמו איזה
לחש קסמים ואת בתוכי בכל דבר שאני עושה, בכל דבר שאני מרגיש
וכל שאר הדברים מתמקמים בהדרגה מסביב לגופך.
העולם הוא את וההשתקפות שלי בתוך האישונים שלך.
בפליאה אני מגלה את האופן בו משתקפת תמונת הקרון על גבי החלון
החשוך. אני, לועס מסטיק סר טעם, לא מגולח אך מלא בקסם (זה אשר
מתגלה לי דרכך), האישה הורודה והנער בשולחן המקביל מנסים
להרדם ואיש עסקים מחוייט, אולי זה שרץ לצידי להספיק את הרכבת,
מקרב את ראשו במאמץ אל מסך הלפטופ,
אני מתגעגע אלייך