סמך (משו)טט
סמך ישב בביתו, מתבונן בתבנית שנחה מולו. היה בה קיש בצל עם
גבינה צהובה, שנראה כל כך מגרה שסמך איבד את העשתונות.
הוא יצא לחפש את עשתונותיו, מלווה בחברו הדמיוני החביב עליו
למסעות מסוג זה. שמו של חברו הדמיוני השתנה בכל פעם, בהתאם
לסוג המסע. הפעם קרא לו סמך "צרור", גם מפני שהיה נושא כליו,
וגם מפני שרצה לירות במישהו. צרור זה נבחר להיות חסר כושר
מחשבתי רציני, כי סמך היה צריך לרדת על מישהו. הם יצאו לחפש.

הם עברו את הר אפריים, את ארץ שלושה- ולא מצאו. בארץ שעלים
חיפשו וגם בארץ ימיני- ולא מצאו. התבעסו של החיים.
בסופו של דבר, בארץ צוף הם פגשו את איש האלוהים שמוליק שלא עזר
להם עם העשתונות אך הפגיש אותם עם המלוחה, בה שהו זמן מה.
סמך התעורר, מגלה שאפקט השהייה במלוחה נוצר משום שהוא החל נושך
את קיש הבצל, תוך כדי שינה. הקיש היה רטוב לגמרי.

המשך הרפתקאותיו של סמך   (ידידיה לא טרח לבוא בין כה)
"כשהייתי ילד עשיתי הכל בשביל לא להשתעמם. לא שזה הפסיק לי,
אבל פעם אנשים לפחות היו מקבלים את זה בהבנה, בייחוד כשהם היו
נמצאים בהוואנה. בכל מקרה, בין הדברים שעשיתי היה להתקשר
לאנשים ולהציג את עצמי כעובד חברת החשמל. הם היו שואלים אותי
במה מדובר ואני הייתי מבקש בעדינות שילכו ויבדקו אם זורם להם
במקרה חשמל באמבט. והם היו מה - זה בודקים. איזה מצחיק זה
היה!"

סמך ישב ובהה ברשיון "עובד חברת החשמל" שלו כשנכנס עמוס הבוס,
ופניו מביעות דאגה. "מה קרה?" שאל סמך בפיזור נפש. "אוי אוי
אוי, אוי אוי אוי אוי, אוי אוי אוי, אוי אוי אוי אוי אוי" פלט
עמוס. "מה קרה?" חזר סמך בלי לשים לב שכבר דש בסוגיה. "שום
דבר, פשוט זמזמתי לי שיר של בוב מארלי, כבר אסור?" התרעם עמוס.
"לא שאסור, פשוט.." התחיל סמך לחשוב על דרך להסביר, כאשר צופר
סירנה נשמע ברקע. "אוי! זה מח"מ שחזב"ה!" הזדעק עמוס. "מה?!"
שאל סמך. "מקרה חירום מיוחד- שבו חשמל זורם בצנרת המים! ידעתי
שלא הייתי צריך להקשיב לבחור מ"מקורות"!" "יעני עכשיו זורם
לאנשים חשמל דרך השפומפרות של המקלחת?" התעניין סמך. "כן, זה
בדיוק זה! קח את ספר הטלפונים האזורי, ותתחיל לברר אצל אנשים
איפה ואיך זה קורה! אני רוצה עבודה טובה! אני רץ להתקלח!"
"לאאאאאא!.." זעק סמך אחריו כשהבין את השלכות הדבר, כרבע שעה
לאחר מכן. אבל כבר היה מאוחר. סמך מצא את בוסו חרוך ומת בחדר
האמבטיה של העובדים. "אני חייב לחשוב", חשב סמך. "הנה, הרגע
חשבת!" עברה מחשבה במוחו האפור. "מתי?" חשב. "הנה, השנייה, וגם
לפני זה" ענו לו מחשבותיו האפורות. "אה", אמר כדי לצאת מזה.
הוא התיישב על כיסאו המרופד, פתח את ספר הטלפונים והחל לחייג.

המשפחה הראשונה הייתה משפחת אאאאב. סמך ניסה לבטא את השם תוך
כדי חיוג, ולכן כשהרים אבי אאאאב את שפופרת הטלפון המצווח שלו,
שמע מן העבר השני קולות "אאאעעאוובבב.. אעעבואב" מאומצים. הוא
קימט את מצחו ועמד להשליכו לפח, כשנזכר שהוא איש מדע, ואנשי
מדע, כידוע, לא מאמינים לשום דבר עד שהם רואים אותו במו
עיניהם. מסיבה זו בדיוק לא האמין אבי מעודו לכל מה שנאמר לו
בטלפון, ולכן מעולם לא הגיע להלוויותיהם של בני משפחתו הענפה
אך החולנית.
"סליחה, האם אני מדבר עם אבי אאאאאעוב?"
"אאאאב, כן".
"שלום, מדברים מחברת החשמל, יש לנו פשוט מקרה של מח"מ שחזב"ה,
משהו לא נעים, תוכל ללכת לבדוק אם זורם לכם חשמל באמבטיה?".
"כמובן", אמר אבי, חיכה קצת בלי לזוז, ואז אמר: "לא, מים
רגילים".
"אה, כן? תודה רבה, ואם חל שינוי כלשהו אנא הודע לנו".
"עוף קורס".
המשפחה הבאה הייתה משפחת אבן. "אה, שלום, מדברים מחברת החשמל,
תוכלו בבקשה לבדוק אם זורם לכם חשמל באמבטיה?" התשובה הייתה
חדה וכועסת: "עוד פעם? נמאס כבר שכל הזמן עובדים עלינו בטלפון
רק בגלל השם משפחה. אני מכירה אישית שמות משפחה הרבה יותר
מצחיקים. על צימחיסקי שמעת? ועל וויליאמסון? כהן? תרד מיד מהקו
או שאני מתקשרת לחברת החשמל!"
"גבירתי אני מחברת החשמל.."
"כן, בטח" אמרה וניתקה.
המשפחה השלישית נקראה משפחת אגסי.
"שלום, אני מדבר עם אנדריי אגסי?"
"לא, קוראים לי סמך ואני מחברת החשמל".
"אתה נמצא בחברת החשמל?"
"כן".
"אז תגיד לו בבקשה שהוא מאנייק".
"למי?"
"לחשמל, שאמרת שאתה בחברתו".
"למה מאנייק?"
"כי אשתי נכנסה להתקלח והוא חישמל אותה".
סמך הבין שזה לא עסק, ויצא לרחובות לתור אחר מוקד הבעיה.
תוך כדי שהלך ברחובות העיר, ושמע מדי פעם צרחות אימה ואחריהן
שקט מבעית מחדרי האמבטיה השונים על פניהם חלף, נזכר סמך לשם מה
יצא לרחוב, דבר שהשתדל להימנע ממנו. הוא תר אחר מגאפון. כשאיתר
חנות שנשאה שלט עליו נכתב באותיות ענק: "מגאפונים", הבין שזה
זה. הוא נכנס פנימה וניסה לשוחח עם הזבן האדיש. "שלום, אני סמך
מחברת החשמל", פתח, "אני צריך מגאפון". "אהה", הגיב באופן לא
צפוי הזבן. "מהר", הוסיף סמך לאחר כחמש דקות. "תבחר אחד
ותשלם", באר המוכר. סמך עבר במהירות על פני כל אלו שהיו
בתצוגה, ואז צנח ומת.

כן, ככה זה נגמר. וחבל על מי שמת.