נכנעתי. וכי איך לא?
עובדת אני שעות נוספות במקום זר לי לחלוטין. מבזבזת את שאריות
מוחי בניסיון להמציא עוד פגישות עם לקוחות פוטנציאלים של כסף.
עונה בנחמדות מופרזת לצליל הטלפון הצורמני. אפילו בכתיבה,
בכתיבת הדואר האלקטרוני יוצאים לי רק משפטים יבשים כמו "
I would appreciate if you could...", או "As previously
discussed..".
וכעת, מנסה אני בכל כוחי לכתוב ולמלא את הריקנות בתוכן כלשהו
- ואפילו את זה אינני מצליחה לעשות.

אז נכנעתי. הנה העט נושר מבין אצבעותיי, ידיי מתרוממות למעלה
ומנפנפת אני בתחתונים לבנים אל עברכם. כנועה אני, מוכנה לחיות
בשבי ארצכם המצועצעת. גבי כפוף, עיניי מושפלות - קחו אותי!
הטיחו בי את קיללתיכם, הכו בי בכתות רוביכם. אני שלכם!

לא נותר לי עוד דבר. עומדת אני מול הדף ומנסה בכל כוחי לעלות
דבר מה. עוצמת את עיניי בכח, ורואה שחור. מכסה את אוזניי, ושקט
קר נשמע בראשי.

כנועה אני - אינכם רואים? נכנעתי לסטנדרטים שלכם. הנה קבלתם את
שרציתם: עוד אחת לאוסף הפלצני שלכם.

לבטח אשב בבתי קפה בצוהרי יום שישי ,ומן הסתם, אתחיל לבשל
שרימפסים ברוטב מבחיל של צדפות במרקם נזלת ואזמין את כולם. לא,
לא את כולם כי אם את הנבחרים שביניכם, אניני הטעם והפלוץ!
אה, כן. יינות טובים ומובחרים יימצאו את משכנם בארונות המטבח,
שאותו אעצב מחדש, כמובן. לפי הקטלוגים היוקרתיים האחרונים.
ואצבע את שערי החום בפסי בלונד מהממים, ואקנה לי כלב ב 1000
דולר מהגזע שהתפתח אבולוציונית רק לאחרונה.
ומה יהיה על המוזיקה שלי? אפסיק לנגן, ארסק את כל התקליטורים
שרכשתי בדם ויזע, ובדמעות אפנה מקומם לכל הגא'ז הזה.

ואסע לחו"ל, לאן שכולכם נוסעים. אדחיק את האינסטינקטים החייתים
שבי למראה נוף קסום ומרהיב, שכן אני בדרכי למוזיאון לאומנות
מודרנית. שם, אוכל להתמוגג שעות נוספות על ציוריהם המשעממים של
יוצרים חדשים, מופלאים ומוכשרים כהגדרתכם.

או אז אמצא לי בעל עשיר וחכם, אעבור טיפולי פריון אצל הרופאים
הכי טובים במדינה (או אולי אפילו בחו"ל) ואלד ילד אחד ויחיד
לעולמכם המושלם.

הנה, קחו אותו גם כן - למדו אותו הכל, שהרי לי כבר לא יהיה זמן
בין המספרה למכון הכושר וההצגות בערב. סרסו אותו כליל, הוציאו
ממנו את כל חדוות הנעורים, לבל יגדל להיות פרא אדם פרימיטיבי.
הפיליפינית תהיה לו לדמות אם, הטלויזיה תהיה לו לאב והאקסטאזי
מקום המפלט האולטימטיבי.

כלאו אותי בבית אבות יוקרתי על חוף הכרמל, הלבישו אותי חלוק
משי והציבוני בגינה לשחק ברידג' או שח.

נכדיי המוצלחים יבקרוני לפחות פעם בחודש לשם הנימוס. בעלי
העשיר כבר ממזמן הוריש להם את כספו.

נכנעתי לגמרי!!
קברו אותי תחת שיש שחור ורשמו באותיות כסופות:
"כאן קברנו עוד אחת. תוצרת מושלמת של החברה. הצלחנו!"

ידיי תהיינה מורמות אף בקברי, תחתוניי (שכבר הצהיבו) יכסו את
פניי.
והעט, העט שנפל... יקיז את הדיו מסביבי ויכסה הכל בצבע כחול
עמוק.
נכנעתי וזהו.

4 אוקטובר 2001