בצהריי יום שלישי, כאשר השמש והירח נפגשו להם לצפות על עולם
המראות, התנהלה פגישה חשובה בפינת התה. דיאזה הגיעה כהרגלה
מאוחר. האחרים עוד לא הגיעו, כנראה מקדימים. היא ישבה על יד
השולחן. השולחן ריק מחפצים, הכובען עוד לא הגיע לסעוד עמה.
סביב עצים גדולים, קרני השמש חודרות, ניתזות על השולחן. דיאזה
נראית מאושרת, על פניה חיוך.

עברו שבע שעות

דיאזה יושבת באותו מקום, מחייכת, מחכה בסבלנות לבואם של עמיתיה
לשיחה. כעבור הזמן, משהחליפו השמש והירח את מקומותיהם, הגיע
הכובען בערבוביה של כוסות צלחות ומיניי כפיות וקנקנים.

דיאזה: "אוי לי, הקדמת היום, לא?"
כובען: "ואת! חוצפנית שכזאת! איך את מעזה לאחר! החוצפה!"
(הכובען מניח במפץ גדול את כל כלי
          האוכל, ובמהירות מסדר שולחן לסעודה)
דיאזה: "אני מקווה שהאוכל יהיה טוב יותר מאשר בפעם הקודמת"
(מזג רוחה של דיאזה לא נוח כעת)
כובען: "את אל תדאגי לאוכל" (הכובען מוזג כלום לכוסה הריק של
דיאזה) "הנה שתי כבר! שתיחנקי!"
דיאזה: "אני?! אתה צריך להיחנק. אם אני איחנק מי יאכל את כל
האוכל? מי יבוא למסיבות התה?"
כובען: "כן אני. אני מכין, משמע אני אוכל!" (הכובען חוטף מידי
דיאזה את הכוס)
דיאזה: "קח קח! חוצפה! אני גם ככה לא רעבה כל כך. תחתוך לי רק
חתיכה מהעוגה שם" (דיאזה    
          מצביעה לעבר צלחת גדולה וריקה)
כובען: "הנה לך!" (הכובען חותך בעוגה הלא נראית, ומגיש בצלחת
פרוסה עבה וריקה של עוגה)
        "עוגות חנק וביצים - זה מה שאוכלים היום"
דיאזה: "ככה אנשים שומרים היום על גזרה נאה. אם כולם היו
אוכלים דברים אחרים מעוגות חנק וביצים
          ודאי היו משמינים ותופחים כמו עוגות...כמו עוגות
חנק!"
          (השניים פוצחים בצחוק, ומיד מפסיקים חוזרים אל
מלאכת האכילה, שכן לא יאה לצחוק בשעת  
           הסעודה, ומלבד זאת אין הדבר נעשה באישור המלכה
הנוראה)

על אחד הענפים מופיע החתול המחייך, מביט בשניים בחיבה.
דיאזה והכובען המטורף קמים על רגליהם וקדים קידה עמוקה: "הו,
ידינו החתול, שלום לך"
השניים חוזרים לשבת.

חתול: "על מה השניים משוחחים היום?"
דיאזה: "השניים לא משוחחים. כי הוא לא נותן לי לשתות תה!"
כובען: "אני הבאתי תה והיא מאחרת! מאחרת! מה יכול להיות
מלאחר?!"
דיאזה: "לאחר ולא לשתות תה!"
כובען: "היא מעזה לדבר! היא מתבקשת לסתום את פיה ומיד! אפילו
בעוגת חנק"
חתול: "חברים, חברים, למה לריב? הרי אנו כולם אוהבים אחד את
השני, הלא כן?"
כובען: (נירגע) "אני אוהב אותך יקירתי" (מושיט ידיים לחבק את
דיאזה)
דיאזה: "ואני גם אוהבת...עוגות חנק!"
(השניים פורצים בצחוק, החתול מצטרף לשולחן)
חתול: "תה בבקשה"
כובען: " בבקשה מה?"
חתול:  "בבקשה תה"
כובען: "אז תחליט אדוני החתול! בבקשה תה או תה בבקשה?"
דיאזה: "תיתן לו את התה בבקשה!"
כובען: "את לא הוא, והוא זה הוא. הוא יחליט אם הוא רוצה תה
בבקשה או בבקשה תה! ואת תשבי    
          בשקט!"
דיאזה קמה מן השולחן ומפילה את כל הכלים מן השולחן בצרחות של
כעס וזעם. היא תופסת את הכובען המטורף בצווארו ומנערת אותו על
השולחן. החתול המחייך מחייך ונעלם.