גוררת כיסא, לידו מתישבת.
היא קצת שתויה והרבה מאוהבת
ומילים שצובטות עולות על שפתיה
כי להגיד חזרה הוא איננו יודע.

אז מחליט לעצמו שזה בשבילה,
שבסוף הכאב תבוא הקלה.
כי אולי זה נראה לה כמעט ומושלם
אך הוא לא יודע אם יגיד לעולם.

וטוב לו להיות איתה
והוא מקווה שאת זה היא יודעת.
וגם אם מילים אין בפיו
עמוק בפנים בליבו היא נוגעת.

עיניה פגועות ודמעה שזולגת,
מעידה על ליבה הכואב.
כששמעה ששפתיו שנישקו את שפתיה,
לא יגידו לה שהוא אוהב.

"אני יכולה לחכות" היא אמרה.
"יקח כמה זמן שיקח"...
ואז הוא הראה בחיבוק ונשיקה
שהיא חשובה לו כל-כך.

וטוב לו להיות איתה
והוא מקווה שאת זה היא יודעת.
וגם אם מילים אין בפיו
עמוק בפנים בליבו היא נוגעת.

מתי כבר ירגיש שיכול להגיד
מפחד הוא עצמו זאת לשאול.
אך למרות הכאב, השברים שהם לב
היא יותר חזקה מהכל.