בקול השקט השר לי למופת
בהפתעה הנמצאת בראש כל הר
בשממה הנובעת ומתסיסה דמיונות
קורא אלי המדבר.

באוויר המבושם בשלל ריחות
ביופי שבאבנים ובאנשים
בשמש הנבנית לאור חומה
קוראת לי ירושלים.

בחוויות המסתתרות בין פיתולו
בחיותו הבורחות מצל אדם
ביובש הזורם בנחליו
מפתה אותי המדבר.

במרצפות המתענגות על רחובות
במבנים המתחבאים בין מבנים
בחיוך הנוצץ בין דמעות ופחדים
מזמינה אותי ירושלים.

בנופיו הצחוקים כחומר גלם
בשממתו הפורחת בין עיניים
בכוכביו המדליקים שק שינה
כובל אותי המדבר.

בקדושתה המוסתרת בדם
באנשים המגיחים מסיפוריה
באורות הלילה המרקדים השראה
מהפנטת אותי ירושלים.

בחום המעיק על גופי
במוחלטות של אינסופיותו
בבדידותו המתבלטת ברוחות
קוסם לי המדבר.

בצפיפותה המתגברת לעת דמע
בפחדיה הגדלים בכל שחר
בשבירותה הרועדת בקור
מענגת אותי ירושלים.