נולדנו לעולם מכני.
עולם לבן וריק.
הרגשת הניכור והבדידות מלווה אותנו כבר מאז שיצאנו לאוויר.
אוויר מחניק, כל שאיפה מקרבת אותך צעד אחד קדימה לכיוון מותך.
חדרים ריקים, הטיח שמכסה את קירותיהם עשוי מחלומותיהם של ילדים
עזובים.פעם גם לנו היו הורים אוהבים, אמא שמחבקת בלילה, ומגרשת
את השדים.אבל זה חלף מזמן, עזבנו הכל, שכחנו לאן אנו הולכים
ושכחנו איך לחזור. עדיין אנו כאן בין שני עולמות, ריקים ללא
תכלית, ללא חיים,אם רק היינו יכולים לשוב..באותו שביל שבו
הלכנו , אך הדרך נעלמה ואתה גם התקווה, צעדים קדימה מובילים
לשום מקום, מלכת הלבבות מחכה עם החלום. השולט הוא הנשלט, הצד
השני של המראה, הכל רקום מחוט עדין, חוט דק חוט החיים...אך הוא
כל כך רופף עכשיו העורבים מעופפים מעליו  כמו נשרים שמחכים
שהטרף יפול מחולשה. איבדנו את דרכנו..אנחנו כאן בצד השני של
המראה.
ומלכת הלבבות קפואה עומדת, בגבה ננעץ  לפתע הפיגיון, חשבנו שזו
תהיה התשובה לבעיותינו, היא נפלה כמו אבן כבדה על האדמה, ברעש
אדיר  אך עדיין בדממה.
הדם נזל אט אט על גופה הלבן, שכעט החוויר עוד יותר משהיה..
השמיים התקדרו, חוט החיים הלבן ניתק , עוד ועוד עורבים נאספו
בשמיים, מכסים את הכל בשחור...
הרגנו את מלכת הלבבות..היא שכבה חסרת חיים ועיניה השחורות  כמו
בוהות למעלה אל העורבים, הרגנו את מלכת הלבבות ובעיותינו לא
נפתרות..האם זאת היתה טעות? נראה שהן רק מתחילות..