חלום נוסף, אבידניוס בוכה
אני מבקש עוד
עוד כמה מכות יבשות לפני
ואבא שלי יושב בשולחן לידי
ומשחק קלפים
בהימור נואש על מה שאין לו
אבא שלי פונה ליושבים
ומספר שאני ערב לו
אבל אני מעולם לא הייתי ערב לו
הוא אף פעם לא ערב לחיכי
שתדבק לשונו לחיכי
גם זה משהו
משחקי מילים עפים ביני ובין אבי
המת מת מת
מת מת מת
אני יכול עוד
מת מת מת
הוא לא יכול כלום
הוא
מת מת מת

הייתי שוקל אם בכלל
לדבר להתקיים להתייצב
אבל אני לא בוחר
אני ממשיך
בתנועה כימית לא מחוכמת במיוחד
מתוך זעם מוסווה בשינה ארוכה
ואם הייתי אדם אמיתי
הייתי בוחר
ולא מתייצב לזה
בכלל

השד השחור שלי ברח מקופסת הפח המקושטת
והוא מתרוצץ עכשיו בבית
מחפש את הדלת ועוד מעט
הוא כבר ימצא אותה
ואני אצטרך לרוץ אחריו ברחוב
כמו אחרון המטורפים
ולשכנע אותו לחזור אתי הביתה
(בוא מוקי, בוא)
("אתה בעצמך הכלב")

בניגוד גמור לתמימות שעוד חיה בך
אני רואה את הכאב השפוך על פנייך
ועל פניו זה נראה רע
רע הרבה יותר מבדרך כלל
ולמרות שעדיין אני נהנה
משהו בתוכי זז בחוסר נוחות
למראה החיוורון העצוב
שמסתתר מאחורי החיוכים והגניחות
ואני כועס על עצמי
ומנגב את ידיי בנייר בייאוש

יש אנשים שילכו מכאן
מיואשים וצעירים אבל עדיין
ישתעשעו בנו ויתנו לנו משהו
שנהיה חייבים להתחלק בו
כמו ילדים עם חתיכת עוגה
ועדיין
יוכלו הם ללגלג עלינו וללמד את עצמם שוב
את מה שידעו כבר מהשיעור הראשון
לגבי הגיחוך וחוסר הרצינות הטמונה ביסוד הקיום ההמוני
לעומת זה הפרטי הסגור לעיניים
ואני מקווה שיום אחד גם ממני
צחוק מעושה וקליל
גם ממני
לא מפריע לי בכלל

עדיין לא ראיתם דבר כזה
רכבת הרים ארוכה כל כך
על מסילות גבוהות כל כך
אומרים שאשתי ברחה בגלל הרכבת
ושהייתי עשיר
עכשיו כבר לא
אין לי יותר קסמי אישיות מכניעים מספיק
אבל יש לי תכנית פעולה רצינית
שיום אחד תצא לפועל
יחד עם החיות החולמניות שאני מפענח לעצמי בלילה
יותר לי להניח על עצמי כיסוי עיניים כהה
בלי להרגיש אשם בגלל זה
בלי להתעסק בעצמי במחטים ומלקחיים
כמו מלך
עדיין לא ראיתם דבר כזה

כל אחד יכול
לקחת ממני משהו
עטוף או לא עטוף
נמס בפה או עוקצני וחריף
אבל כל אחד
כל מי שנמצא בסביבת הרחובות
ומעוניין במה שהוא
במה שהוא
יכול לבוא לכאן
ולקחת ולקחת
לא אכפת לי הידיים המתרוקנות
ואין לי מנהל אישי
למרות התהילה הבאה
אפילו שזה מובחן כבר
ויש ניצוצות של גילויי חיבה
כל אחד עדיין יכול
אם רק ירצו לקחת
אני קהה הבוקר
הנעליים זרוקות בהקפדה על הרצפה
ועשיתי את הדרך הארוכה יותר הפעם
כדי להוכיח לפגועות שלי משהו
שלא יוכח כנראה
כל עוד אני כאן
מעוגל ולא מתפשר

מאתמול כבר
כאב חד בזרוע ימין
הלב לא מותקף אבל בכל זאת
הרגשה של לינץ' גופני באוויר
כל המאבקים טיפשיים
ואני נכנע להם אחד אחרי השני
לחברות הגדולות
לנערים הרכים המייבבים
בראשים הגלוחים
כאב חד בזרוע ימין
אני מבוהל ומדמיין את הסוף
את הזרים מושלכים גבוה
יותר גבוה מבדרך כלל
הכאב עובר לתוך המרפק
ואני עוזב את זה
למרות קוצר הנשימה הברור
והאריות השואגים גם בי

עדיף שתקחי את זה ממני
אני לא אפיק
את מה שמפיקים מזה
רק כיעור ישאר
ונצטרך שוב לעבוד על זה
למרות שהקיימות שלנו
היא לא העניין המרכזי
אולי אין עניין מרכזי במיוחד
וכל העניינים הצדדיים
הם למעשה התכתובת הרצינית יותר
שעלינו לעמוד עליה מקרוב
ולהוכיח לעצמנו
שאנחנו לא האנשים הנכונים
אולי אפשר לסיים בלי אווירת סילוק
בהכנעה מוברכת מבורכת
ושתיקה

אני מקבל את כל תכתובות הרוח הגדולות
מהאנשים הנכונים
ועדיין
לא שבע