הסדנה שבה נכתב הסיפור סבבה סביב רישום של לא אחרת מאשר
נטאליקה היבשר - ציור מוכר בשם קופידון מאחד הציורים האחרים.
נאמר לנו לכתוב סיפור עפ"י התמונה.  אף פעם לא ניסיתי לכתוב
סיפור עפ"י תמונה, אבל בכל אופן זה מה שיצא.


הגשם ירד על גגות העיר ברעש, מטאטא את הזוהמה העירונית זרמים
זרמים של דמעות שמיים. הלכתי במהירות, מגפי מתיזות לכל עבר
מהשלוליות העמוקות.  ברקים האירו את הרחוב ורעמים התדרדרו
ברחובות השוממים.  אוהבת חורף.  יכולתי לקחת מונית, או לבקש
שאהובי יאסוף אותי אבל העדפתי ללכת, להרגיש את החורף עוטף אותי
מבעד למעיל הארוך ומנגן לי על המטריה.
עוד שני רחובות ואני בבית, עם השמיכה והשוקו והטלוויזיה
והנרות.  כל-כך אוהבת חורף.  ובעודי הולכת בין השלוליות כולי
מחויכת ומלאת אושר, הבזק ברק חשף לעיניי דמות צנומה, שכובה
מתחת לגגון של הפלאפל של מושיק.  עצרתי והבטתי בו, מאמצת את
עיני לראות באור העמום של פנסי הרחוב.  התקרבתי בזהירות וראיתי
אותו ולבי התכווץ בקרבי.
הוא נראה כמו ילד, מתבגר צנום וקטן, עורו הלבן מלוכלך בבוץ
ועיניו מכוסות פיסת בד שנקשרה סביב ראשו עטוי תלתלי הזהב.
בידיו הוא אחז בקשת והחצים היו מפוזרים סביבו, חלקם מגואלים
בדם.  אילו היה זה אדם רגיל, הייתי ודאי בורחת משם וקוראת
למשטרה רק שהוא נראה לי שונה, כנראה בגלל הכנפיים הקטנות על
גבו שפרפרו מעט, אולי בגלל הקור - הבחור היה הרי ערום כמעט
לחלוטין, פרט לאיזה סמרטוט על מותניו.
"פסיכה? זו את?" הוא לחש, ואני עצרתי במקומי.  ולי הוא קורא
פסיכית? אולי היה צריך להביט בעצמו קודם.
"לא אני..." התקרבתי קצת והתיישבתי לצדו.  "אני רוני," הושטתי
את ידי ללחוץ את ידו, אבל הוא לא הושיט לי יד, כנראה בגלל שלא
ראה את ידי המושטת.
"אני ארוס," אמר.  "קופידון."  הרמתי גבה.  שלפתי מהתיק חפיסת
סיגריות ומצית.
"רוצה סיגריה?" שאלתי.  הוא הנהן בראשו.
"לא לייט נכון?" הוא שאל בביישנות.
"דווקא כן," אמרתי והדלקתי לו אחת.
"לא נורא."  הוא לקח את הסיגריה מידי, מגשש אחרי הקצה הדלוק.
"תגיד, למה יש לך סמרטוט על העיניים?" שאלתי, מוצצת ניקוטין
ותוצרי בערה לריאות שלי.
"כי ניקרתי את עיני," הוא אמר בפשטות ונשף עשן.
"מה?! למה?" צעקתי.  יכולתי לראות עכשיו שבילים קטנים של דם
מבצבצים מתחת לרטייה.
"כדי לא לראות," הוא ענה.
"לא לראות מה?"
"לא לראות את מה שהאנשים עושים עם מה שאני נותן להם. אני לא
יכול לסבול את זה יותר," הוא אמר, קולו נשבר, כנפיו רועדות
יותר.  "הם מנצלים אותה, מתכחשים לה, הופכים אותה לילד יתום...
איש אינו מעריך את האהבה יותר.  ואני לא יכול לסבול לראות זאת
יותר.  אז ניקרתי את עיני."  הוא סיים את הסיגריה וכיבה אותה
על המדרכה.
"ומה עכשיו?" שאלתי.  כנראה שהוא תהה לפשר אותו עניין.
"איני יודע.  ללא עיני, איני יכול למצוא את דרכי חזרה
לאולימפוס, ואני תקוע כאן, באמצע תל-אביב, עם כל היחס המוטעה
הזה לאהבה, עם כל הכפירה הזו.  זהו וודאי עונש ממלך האלים על
כל חטאי."  הוא היה בוכה, אילו היו לו עיניים, אבל עכשיו הוא
סתם רעד, אצבעותיו מתהדקות על הקשת בידיו.  הגשם פסק לרדת,
ובאוויר הנקי והקר צפה אווירה של שקט.  טיפות קטנות עוד נפלו
מהגגות למדרכה, וזרמים על הכביש המשיכו לתוך הביוב המוצף,
מחפשים לעצמם מקום לזרום אליו.
"אתה טועה," אמרתי.  "יש כל-כך הרבה אהבה בעולם.  כנראה
שחיפשת במקום הלא נכון.  יש המון אנשים שעדיין צריכים אותך,
שיושבים בבית ומחפשים, ורוצים.  והם היו נותנים כל דבר בשביל
קצת אהבה. ואתה מביט באלו שיש להם, והם מנצלים אותה לרעה
ומנופפים בה כבדגל ניצחון... אתה טועה קופידון היקר."  הנחתי
את ידי על כתפו והוא הרים את פניו אלי, כמנסה לראות אותי,
להבין לפשר האופטימיות הזו שלי באהבה.
"נכון. אני טועה.  ואילו ידעתי איפה טעיתי, הייתי מתקן.  אבל
עכשיו מאוחר מדי.  העולם יצטרך להסדר בלעדי."
עמדתי להגיד משהו, אבל הפלאפון שלי צלצל.  זה היה חבר שלי.
הוא דאג לי, ואני אמרתי שעצרתי אצל ידיד, ואני אספר לו הכל
כשאחזור הביתה.  הוא כרגיל הסכים, וציין שוב שהוא אוהב אותי.
עניתי בהתוודות אהבה משלי, וניתקתי.
"את אוהבת אותו?" הוא שאל.
"כן, נורא," עניתי באופן כמעט אוטומטי.
"אבל הוא אוהב אותך יותר."
"אולי," משכתי בכתפי ושמחתי שאינו יכול לראות עד כמה פני
התעוותו.
"אבל את כל-כך רוצה לעזוב אותו, כל-כך רוצה להשתחרר נכון?
את, אהבתך פונה לכיוון מוטעה, לאדם שלא יאהב אותך לעולם.  ואת
יודעת זאת ולמרות הכל את חולמת לעזוב אותו וללכת בדד דרכי
החיים העקלקלות.  הלא כך?"
שתקתי.  הוא יודע עלי יותר מדי אבל מותר לו, הוא אל ואני, אני
רק בחורה בת עשרים וקצת עם אשליות.
"איך את יכולה?  איך את יכולה לדעת שהוא אוהב אותך כל-כך והכל
זאת לאהוב אחר?"
"איך אתה יכול להאשים אותי?! זה החצים שלך, האשמה שלך!  אני
לא רציתי להתאהב בחלאה ההוא, ולבגוד באהבת חיי עם מישהו שאפילו
בתור ידיד אני בקושי רואה אותו כאדם.  הוא כלומניק חסר תועלת
ואני, אני נפלתי כמו ילדה קטנה לרגליו.  אם אין זה מעשה ידיך,
אני לא יודעת מה כן כי זו לא יכלה להיות אהבה אמיתית.  חבר שלי
הוא אהבתי האמיתית ואני יודעת."  התנשמתי, נאבקת בדמעות.  "אתה
חושב שאני לא יודעת?! אתה חושב שאני לא נאבקת כל יום נגד עצמי?
כל יום אני רוצה לקום, לעזוב ולמצוא את עצמי בזרועותיו של
הכלומניק אבל אני לא עושה את זה כי אני יודעת, אני יודעת איזו
אהבה היא אמיתית, ואיזו היא רק משחק חצים שלך."  סיימתי לדבר,
ונשמתי עמוק, למלא את ראותי בחמצן, לרוקן את ראשי ממחשבות.
ישבנו בשקט, קופידון ואני, ולא ידעתי מה להגיד לו.  לא ידעתי
איך לתקן את שנעשה ואיך לגרום לו להאמין שוב באהבה הן אני עצמי
לעתים סקפטית בנוגע לרגש משונה זה.
"תראה קופידון," פצחתי במונולוג סיום, מבלי לדעת כלל מה אני
עומדת להגיד.  "יש אהבה בעולם, ואתה יודע כי אתה מביא אותה
לעולם.  ואתה צריך להיות יותר זהיר לגבי הכיוונים שאליהם אתה
שולח את החצים שלך.  אני אוהבת את חבר שלי, ונותר לי רק לחלום
שאוהב אותו כמו שאני אוהבת את החלאה.  רק לחלום, כי בחלאה אני
מאוהבת באמת.  אני מצטערת קופידון, אני באמת מצטערת שאכזבתי
אותך."  דמעות כבדות וחמות מצאו את דרכן מתוך עיני, ומטה.
"לא אכזבת אותי," אמר.  "ההפך."  הוא התרומם על רגליו ועמד
מעלי, ילד קטן עם כנפי מלאך ותלתלי זהב.  הירח יצא מאחורי ענן,
והאיר אותנו באור כחול ענוג.  קופידון הוריד את הרטייה על
עיניו, והביט בי בעיני ילד כחולות.  שבילי הדם היבשים על לחייו
נעלמו כלא היו, והזוהר האלוהי חזר אליו.
"את ידעת אהבה אמיתית מאהבת חץ טועה," הוא אמר והושיט את ידו
אלי.  הוא שלף חץ מחזי, וראיתי איך הפצע נסגר והקלה עצומה
התפשטה בי.  "אני צריך ללמוד לירות בצורה קצת יותר מחושבת
ואת.. את צריכה ללמוד להעריך את מה שיש לך, כמו כל שאר האנשים
בעיר הזאת."
קמתי על רגלי, וחייכתי מבעד לדמעות, התחבקנו, והוא פרש כנפיו
ועף אל תוך אור הירח.  התעטפתי במעילי, ועם חיוך חורפי, המשכתי
בדרכי הביתה, שם חיכתה לי שמיכה, ושוקו חם ואהבה.