הייתי אז פרפר
ללא זכרונות.
ללא כאב.
ללא נשמה.

רק צלליות אור על כנפיים.

הנסיכה ההיא הצילה אותי.
היא אספה אותי בידיה.
אחזה בי כאילו הייתי אוצר;
כאילו הייתי חשוב.

היא הייתה אור,
והריחה כמו ילדות ביום קיץ חם.
הייתי בטוח. מוגן.
כל החום בעולם.

ואז נהייתי רעב.
לא רציתי שגם לה יהיו כנפיים.
פחדתי שיהיה עוד כואב.
מה לעשות? אני סתם עוד פרפר עם כנפיים שבורות.

קנאי, וטיפש.
אולי לא היית צריכה לשחק כך באש?
כל כך קיויתי שגורלי איכשהו עוד יהיה קשור בגורלך!
לא ידעתי שבסוף היא תלך.

הלוואי והייתי פרפר.
ללא זכרונות.
ללא כאב.
ללא נשמה.

אבל כבר למדתי מה זו אהבה.
כבר נהייתי אדם.

מוטל על צד הדרך, כורע, רועד.
מקוה אולי שוב
תאחוז בי כאילו הייתי אוצר.
כאילו הייתי חשוב.