ולכל מקום שאליו בחרתי לברוח
זה רדף אותי כמו סופת הוריקן
שרק אני יכולתי לראות,
אומרים שמבחוץ הנוף יפה יותר
ופתוח.
ותרם מצאתי לאן אוכל לרוץ
כדי להסתתר מעצמי.

אתמול לפנות בוקר הצלחתי להישען שעות על צד שמאל,
וכמה איברים השתתקו והרגשתי כמו נמלים.
אולי זה אומר שאני קצת מתעוררת.

לא מאמינים לי יותר
כמו ילד קטן שצועק ומיילל בלי דמעות
ונותרתי באוויר,
לא כמו שממת מדבר
ולא כמו ים גואה.

האם פחד מרגיש כמו דקירות?
ואהבה זה כימיקלים של חוסר איזון מוחי?
לא הכרתי את אלו עדיין

וכבר שנים שאני לא מתגעגעת לאף אדם.



14.1.07