בדידות

נשמע כמו חרא של התחלה לשיר

כל כך עצוב, כל כך נוגע, כל כך שחוק.
כמו, נשמע כמו התחלה לחרא של מטאפורה.
כל כך יפה, מלא דמיון כמו חרוז מאולץ שתוקף תודעה מאחורה.

כמו שיר שאי אפשר לכתוב גם שכבר רחוק מלהרגיש חלש.
כמו חיים שאי אפשר לחיות עם חרוז מטושטש.

החרוז הזה שמוציא ממני רגש על דרך האילוץ
כמו אותה שיחה על אותו יומיום וחיימחיים.

על המושחתים ועל הכיוון של העולם, הרגש הקפוא הזה שיש במילים
עקרות.
כמו הקיפאון המאולץ הזה שמכריח אותך לשרוד, לחייך במילים חמות.

כמו השיר הזה שמזמן נשמע לי מוכר.
רק מפני שיומיום אני מאלץ את המחרוזת הגנטית שלי לקום כבר
מהכר.
חיימחיים...

מעט מפתיע, אולי... אבל בסיבוב הזה כבר הייתי
ותפסתי טרמפ על כל מילה שלא הושיטה לי יד.

על כל עיוות פנים שהתנכר לי, טרמפ  אחד גדול עם איזה השחלת
מילה קטנה.
על דרך החרוז, המשל והשנינה.

והייתי למשל ושנינה בפני כל הרגשות האחרים שהיו בסיבובים האלה
לפניי.
אולי, אבל השיר הזה מוכר...

בדידות.

ורגשות לא צריך להחליף בשום יומיום, השמש זורחת והאדישות
בגבעון דום.
כזה חיוך קטן שאפשר להגניב לשמש, לקרוץ לה על אחת קרנות
הזווית.
להתחפר שם איתה במחזוריות המתסכלת הזאת.
אולי, אבל השיר הזה...

לעולם בעקבות השמש, ככה נתמחזר ביחד על פחי הסביבה.
שהכל יהיה נקי יותר, אדיש יותר, קר יותר.
שמש שהראשונים שרואים אותה הם פועלי אשפה.
ככה נקי יותר, אדיש יותר, ממוחזר.
יומיומיומיומיומיומיומיומיום.

ורק בגלל שהייתי חייב לחזור על עצמי אסיים בשיר:
כתב קהלת על כל ההבל, ורצח אותו קין כדי למצוא משמעות.
התחרט, היה נע ונד והוא, הבין שרגש זו טעות.
קם הקין נשא האות והבעיר לפיד תבונה לשועי עולם.
אין חדש תחת השמש, בדידות, יראה, זהו כל האדם.