לבמה חדשה עטורת ביכורים
שחקני-הפיוט עוברים דירה.
מרחם-המגירה אל קור-הזרקורים,
מקצות-יציע אל לב-הזירה.

ישנם התרים ראי-נפש תאומה
שסער נשמתה טבול זהמה:
בנפתולי דפדפן דלוח-אלוקים,
ברק-חסד אטום הצולח לפרקים.

בדף היוצר אבקוק כל עולמי
עם חותם-משאלה עשוי שעם,
על גלי-החשמל אשלח את לחמי;
תפילה מקווננת כלואת-רעם.

ובתוך הבקבוק הנישא גל-אל-גל
טמון זרע חיוור של תגלית:
רבדי זהותי הקלופים כבצל,
פקעת סרוחה של פניני מרגלית.

תעודת-המהות כתהודת-עדות
מגוללת פלגים גלומי מוגלה:
צלקות-חרבה, חבורות-פלצות,
בשכל מוכפש של שפיות שכולה.

לעולם לא ארחיק לחשוף זהותי,
אך נפשי בקרבי משוועת
לגלות הרחק ממגירת-מחתרתי,
כשתגובות ברב-קשב גומעת.

אן יפנו שירי, הישתנו מעתה
כשאוזן אליהם מושטת?
או שמא ידבוקו בכח-התמדתה
של טיפה אשר בסלע חוצבת?