לפני זמן  לא רב חיה ילדה במשפחה טובה. היה לה אבא אוהב אך לא
מבין ואימא דואגת שרצתה רק בטובתה. אחים לא היו לאותה ילדה
והיא תמיד הרגישה כאילו פיספסה משהו. הילדה הייתה יחסית נבונה
לגילה ולמרות שלא אמרה שום דבר על כך לחברות הרבות שהיו לה היא
תמיד הרגישה שביחס אליהם היא צעד אחד קדימה. והיא יותר בוגרת.
אולי זה נבע מהיותה בת יחידה, לא יודע.
הדבר שהיא הכי שנאה בעולם היה שהתייחסו אליה כאל ילדה קטנה.
תופעה זו חזרה על עצמה לעיתים קרובות. בין אם זה היה חבר של
ההורים או סתם מוכר בחנות שדיבר לאט כאילו שאם הוא ידבר מהר
היא לא תבין אותו.
אחרי כל מקרה כזה הייתה חוזרת הילדה בוכייה לאמה ומתרעמת על כך
שאנשים רואים בה ילדה קטנה הרי זהו פרדוקס למי שהיא באמת. אימא
רצתה לעזור לה אך לא ידעה כל כך איך אז היא ענתה בתשובה בנאלית
:"כשתגדלי תביני". הילדה לא הסתפקה בכך וענתה נמרצות לאמא
שלה:" כל מה שאני רוצה זה להיות  אישה! נמאס לי כבר להיות
ילדה". כך עברו ימים, שבועות וכמה השנים והסיפור חזר על עצמו
שוב ושוב כשכול משאלותיה של הילדה היא להיות אישה כדי שהיחס
המשפיל שהיא מקבלת יפסיק. הייתה אפילו שנה אחת שהגיע יום
הולדתה של אותה ילדה וכאשר היא כיבתה את הנרות בעוגה שלה היא
הביעה משאלה להיות אישה.
כך עבר הזמן והילדה החלה להראות ניצנים ראשונים של  התפתחות.
יום אחד חזרה הילדה בוכייה ונסערת מתמיד. אמא שראתה את המצב
עזבה מיד את כל עיסוקיה. התיישבה, הביאה כוס של מים, חיבקה את
הילדה בחום ושאלה מה קרה. הילדה ענתה בקול סדוק ובעיניים
דומעות שבדרך בחזרה מבית הספר היא עברה ליד פועלי בניין. היא
שמעה אותם מדברים. הם דיברו עליה, והם אפילו לא ניסו להסתיר את
זה. הם אמר משהו על איך שהיו טוחנים אותה ועושים לה כדבריהם
"good time". אחר כך היא המשיכה המומה בדרכה הביתה ועברה ליד
קבוצת נערים מהשכונה. הם לא פסקו לבהות בגופה ושרקו בהתפעלות.
אחד מהם אף הציע לה לבוא איתו לצד כדי לקבל קצת בולבול.
הבכי החל להתגבר והילדה צעקה: "אני מרגישה כה מושפלת". אמא
שתקה ושתקה ולבסוף אמרה:" מזל טוב ביתי את סוף סוף אישה מעכשיו
כבר לא יתייחסו אליך כילדה" "מה" שאלה הילדה בכאב "אני לא רוצה
להיות אישה. אני רוצה להיות  ילדה שלא חייבת לעבור את זה. אני
לא רוצה מבטים וגם לא שריקות אני רק רוצה..." קולה של הילדה
נדם והבכי התגבר. אימא חיבקה אותה וחשבה לעצמה איך שפעם גם היא
רצתה להיות אישה.