הכל התפורר ואיש לא אשם
זה לא אני, זה לא אתה - אין סיבה להיתמם.
הכל היה מושלם, אפילו יתר על המידה,
חשבתי שנתגבר, עדיין בסה"כ מחשבה.
מבלי להכאיב, ומבלי להטעות
החליט החלטה קורצת, לומר להתראות.
קם וניגש, ניצב מולי עם תודות,
והשאיר אותי לבד, עם כמה צלקות.
סמכתי עליו בעיניים עצמות,
עיניים שבזמן האחרון התמלאו בדמעות.
הייתי כעיוורת תמיד לצידו,
הייתי מפגרת, הפסדתי אותו.
והיה, ופסק אך הוא אומר - עוד לא נגמר
אבל זה לא משחק - אנ'לא רוצה לראות מחר.
מבלי להכאיב, ומבלי להטעות
החליט החלטה קורצת, לומר להתראות.
קם וניגש, ניצב מולי עם תודות,
והשאיר אותי לבד, עם כמה צלקות.
יעצתי לו לפעול כך, אני בעצמי
לא חשבתי באמת, זה לא בדיוק מציאותי.
רק רוצה שיחיך, גם אם אני אינני שם,
והוא הלך, ועלי? עלי חרב העולם.
וציפיתי אך קשה, לא יכולה להפסיק
מאוהבת בו כל כך, ומבפנים זה יוצא ומציק.
מבלי להכאיב, ומבלי להטעות
החליט החלטה קורצת, לומר להתראות.
קם וניגש, ניצב מולי עם תודות,
והשאיר אותי לבד, עם כמה צלקות.
ועכשיו יושבת שבורה,
בתוך ענן של דיכאון ועדיין לא מעכלת.
יושבת ומחכה,
אולי זה סתם חלום רע, או איזה סרט.
אבל המציאות התנגשה בי, התנגשות חזיתית.
הוא לא איתי, הוא לא שלי - הוציא אותי מהתכנית.
הוא הכאיב המון ומי יודע עוד לכמה זמן אם בכלל
אמרנו פרודים לאלתר, כמה שזה חבל.
בא וגמגם וטען שזו לא כמו כל הפרדות,
נשארתי עם המסוכן מכל, עם עצמי עם שריטות מדממות.