דניאל ביקש מיסמין שתסלח לו. הוא הביט בה במבט מתחנן מקסים כל
כך, שאפילו אני, שכעסתי עליו, הייתי סולחת לו במקומה. אבל
יסמין היא לא אני, והיא הרחיקה אותו ממנה במבט גועלי, וצעקה
עליו. היא ביישה אותו לפני כל החברים שלו, והחברות שלה, ושאר
מי שהיה בחצר בית הספר. אחר כך היא לקחה את התיק שלה והלכה,
משאירה אותו שבור על הספסל.
רציתי לגשת לנחם אותו, אך האגו שלי גבר עלי. גם לי יש אישיות,
לא רק ליסמין, ואולי האישיות שלי טובה, אבל לא עד כדי כך, וגם
אני לא יכולתי לסלוח לו בקלות רבה כל כך על כזו השפלה.

בכיתה ט' דניאל ואני היינו ידידים מאוד קרובים, אבל בכיתה י'
התאהבתי בו, ועל כן התרחקתי ממנו. סבלתי מרגשי נחיתות וחשבתי
שמגיעה לו מישהי יותר טובה ממני. עד שהגענו לכיתה יא', הביטחון
העצמי שלי כבר עלה מעט, אך זה היה מאוחר מדיי, דניאל ואני
בקושי אמרנו שלום אחד לשני בהפסקות, והוא היה החבר של יסמין,
הם היו הזוג של השכבה.

חודש לאחר שנפתחה שנת הלימודים, נסענו לפולין. בשבילי, הנסיעה
הזו סימלה את כל מה שגדלתי עליו, ערכים יהודיים לא דתיים, עם
כבוד עצום לשואה, ולניצוליה.
השואה תמיד עניינה אותי, הייתי קוראת עליה ורואה המוני סרטים.
על אף שמחריד לומר זאת, אני "אהבתי" את נושא השואה. מאז שהייתי
ילדה, ידעתי שבכיתה יא', אני אטוס עם משלחת בית הספר לפולין,
עוד לפני שהחלטתי לאיזה תיכון להירשם, הידיעה הזו כבר הייתה
מקובעת בראשי. זו הייתה החלטה שלי, ההורים לא התערבו בה, "אם
זה חשוב לך ואת חושבת שאת יכולה לעמוד בכך - תיסעי", הם אמרו,
ואמא שלי אפילו שקלה להצטרף.
ככל שמועד הנסיעה התקרב, עלו בי חששות, לא כאלו שימנעו ממני את
הנסיעה, אבל בכל זאת כאלו שהפריעו לי. הייתי משגעת את עצמי
במחשבות של "מה אני אוכל שם? ומה יקרה אם אני אקבל מחזור?
ואיזה בגדים לקחת? כמה דברים כבר ייכנסו במזוודה? ואם החברות
שלי יחליטו לא לסוע? עם מי אני אהיה בחדר? ואם אני אריב איתה?
איך אני אתעורר בבוקר בזמן? איך אני אעבור ימים שלמים בנסיעות
ארוכות בלי להקיא? איך אעמוד במראות שיהיו שם? איך אקריא
בטקס?".... הייתי בטוחה שהכול יסתדר איכשהו, זה חייב היה
להסתדר, במשך שנתיים שרדתי בבית הספר ולא עברתי לאקסטרני רק
בכדי לעבור את החוויה הזו, זה היה מוכרח להצליח.

שבוע לפני הנסיעה התחלנו לעבור הכנות נפשיות ואירגוניות
לנסיעה, מטעם בית הספר. מהשכבה יצאנו למסע תשעים תלמידים,
מהכיתה שלי רק שמונה. מכיוון שהיו שש כיתות בשכבה, חילקו אותנו
לשתי קבוצות, קבוצה א' כללה את יא'1,2,3 וקבוצה ב' כללה את
יא'4,5,6. אני למדתי בכיתה יא'1 ודניאל ביא'3, היינו ביחד.
כשגיליתי שדניאל נוסע, מאוד שמחתי, הרגשתי שלא משנה עד כמה
אנחנו רחוקים, אם אני אצטרך לדבר עם מישהו, אני תמיד אוכל לדבר
איתו. ובכל זאת, היו לי חששות שהוא יהיה כל הזמן עם יסמין.
מיטל, חברה טובה שלי, שאיתה חלקתי את החדר במסע, סיפרה לי
שיסמין לא נוסעת, בסתר ליבי שמחתי, אך השמחה הזו גרמה לי
לרגשות אשמה.
בהכנות לנסיעה, ניהלנו הרבה שיחות קבוצתיות, ואחריהן, נשארנו
לפעמים בכיתות והמשכנו לדבר כך סתם, להתגבש. בשיחות האלו
גיליתי, שדניאל ויסמין נפרדו במהלך החופש הגדול, והיא בכלל לא
מהווה סכנה בשבילי.
כעסתי על עצמי, על המחשבות האגואיסטיות האלו, וגם על העובדה
שמוחי התעסק בדניאל יותר מאשר בנסיעה, הרי בעצם הפסקתי לאהוב
אותו מזמן, או שלא. כבר לא ידעתי, הייתי מבולבלת ועל כן השקעתי
את כל זמני בהתארגנות לנסיעה, כך שיהיו לי פחות הזדמנויות
לחשוב.

במטוס, כל המיתוסים נשברו, אז הבנתי, שלמרות שהשואה היא חלק
מהמסע לפולין, היא לא החלק המרכזי של משלחת בית ספרית. במשלחת,
החלק המרכזי הינו ההוויה החברתית, ודניאל - הוא היה חלק
מהחברה. שעה לאחר ההמראה הוא והחברים שלו הוציאו את הגיטרות
שהביאו עימם לשם שירה בטקסים, והחלו לנגן לנו כל מיני שירים
יפים, כל השכבה שרה איתם, חשנו מאוד מגובשים. אחרי הנחיתה עברו
עלינו יומיים קשים, ורשה קיבלה אותנו בגשם סוער וקור עז,
בנייניה הכהים, המוזנחים, ואלפי האנדרטאות שלה, גרמו לי לתחושת
חלחלה.

ביום השלישי נסענו לטרבלינקה. 17,000 אבנים, מייצגות 17,000
קהילות, שנרצחו בטרבלינקה. הנאצים השמידו את המחנה, נותרו
במקום רק האבנים, והן כל כך רבות. יא'5 ערכה את הטקס, בסופו,
הנחנו ורדים על האבנים והמצבה המרכזית, והדלקנו את נרות הנשמה.
כל אחד החל בהליכה איטית לכיוון האוטובוס, בקצב שלו, רבים הלכו
מחובקים. אני התיישבתי על האדמה הקרה, רציתי לחוש את התחושה
המחרידה הזו עמוק, על מנת שלעולם לא תישכח ממני. אדמת
טרבלינקה.
דניאל ניגש אלי והתיישב לידי. "היי" חייכתי אליו חיוך עצוב,
"היי גם לך" הוא ענה. "אז למה בעצם אנחנו יושבים פה?" איך
עונים בכלל על כזו שאלה, תהיתי. "משמרים את הרגע בזיכרון,
נחרדים לעד מהמקום ולא שוכחים את היגון הזה" ניסיתי להסביר,
והמבט בעיניו הראה לי הבנה מלאה מצידו "נשארת דרמטית כמו
שהכרתי איתך, איזה מזל שלא השתנית". הוא קם מהאדמה והושיט לי
יד, לאחר שעזר לי לקום, לא עזב את ידי. "את קפואה לחלוטין,
ועוד יושבת על האדמה, את רוצה לחטוף דלקת ריאות?" הוא לקח גם
את ידי השניה והצמיד את ידיי בתוך ידיו, בנסיון לחמם אותן, הוא
שיפשף אותן במהירות, אך בעדינות.
- אין לך כפפות?
- שכחתי אותן במזוודה.
- כשנגיע לאוטובוס, תבואי אלי, אני אתן לך את הכפפות שלי, הן
בתיק, אל תסתובבי ככה כל היום, את תהיי חולה.
הייתי מופתעת מהאיכפתיות הזו, מהדאגה, אחרי כמעט שנה של "היי
וביי" ולפעמים גם זה לא.
הלכנו לכיוון האוטובוס, והתיישבתי במקומי, בתחילתו. דניאל עלה
מעט מאוחר יותר, והלך לספסל האחורי. במהלך הנסיעה, הוא ניגש
אלי לקידמת האוטובוס. "דניאל, לא להסתובב, תשב בבקשה" אמרה לו
אחת המורות. אני ומיטל הצטמצמנו במקומנו על מנת שיוכל לשבת
איתנו, אבל זה לא כל כך הלך. "למה שלא תתני לו לשבת במקום שלך
ותשבי עליו?" מיטל שאלה, רציתי להרוג אותה, הסמקתי כהוגן, אבל
הסתכלתי עליה, שישבה ליד החלון, ודניאל לא ראה זאת למזלי.
"רעיון לא רע" שמעתי את קולו מאחוריי. התרוממתי ונתתי לו
להתיישב, אחר כך התיישבתי על רגלו, שומרת על עצמי חצי באוויר,
לא להכביד עליו. "שבי נורמלי" הוא קירב אותי אליו. איזו הרגשה,
הלב שלי זינק החוצה. "אז לא באת לקחת את הכפפות, חכמה קטנה, את
מוכנה להסביר לי למה?", מה אני אענה לו? שלא היה לי נעים
להיראות דבילית לפני החברים שלו, באה לבקש כפפות..... "האמת
היא ששכחתי, נכנסתי לאוטובוס ונהיה לי חם". הוא הרים את כף ידי
הקפואה, "ממש חם לך, את פשוט שורפת" ליגלג עלי. אחרי כן הוא
נשאר לשבת איתנו ודיברנו קצת על היום הקודם, החדרים במלון,
והאוכל הנוראי. כל הזמן חשבתי לעצמי בלב "כמה שהוא חמוד, דניאל
שלי". אחרי העצירה הבאה הוא חזר לשבת מאחורה עם החברים שלו,
ואני שקעתי במחשבות עליו, ועלי, ועל מה יכול לקרות אם פעם
בחיים שלי אני אקבל קצת אומץ.

בלילה, ישבנו קבוצה של עשרה אנשים, בתוך אחד החדרים. דניאל
ויוני ניגנו על הגיטרות וכולנו שרנו. שירים עצובים יותר
ועצובים פחות, וגם את השיר של "רד הוט צ'ילי פפרז" שיובל אמר
שגם הוא יודע לנגן. אחרי שסיימנו את כל השירים המוכרים, התחלנו
שוב, סבב חדש שלהם. דניאל ביקש מיובל להחליף אותו, הוא אמר
שהלכו לו האצבעות. הוא קם מהמיטה שעליה ישב, התמתח מעט ואז
התיישב על הריצפה, לידי. "מה שלום הידיים שלך?" שאל תוך כדי
שלקח אותן בתוך ידיו החמות. "עדיין קרות" ענה לעצמו. הוא חיבק
אותי, וניסה לחמם אותי. בחדר הקפוא ההוא, זה לא נראה חשוד, גם
ליאת ואורן התגפפו יחדיו למרות שלא היה בינהם שום קשר, ואוסנת
ושירי, חיממו אחת את השניה. לאט לאט יוני ויובל התייאשו
מכולנו, שהפסקנו לשיר, וכל אחד פרש לחדרו. דניאל ליווה אותי
לחדר, מיטל הייתה עדיין באחד החדרים האחרים. "אתה רוצה תה?"
שאלתי אותו, עוד נותרו לי מים חמים בתרמוס וחבל היה לי לזרוק
אותם. "כן, בכיף, לא יזיק לשתות משהו חם". כשמילאתי את כוסות
הקלקר במים החמים שבתרמוס והוספתי את שקיות התה וקוביות הסוכר,
הרגשתי את המבט של דניאל חוקר את גופי. "הנה, בבקשה" הגשתי לו
את הכוס. התיישבנו צמודים על אחת המיטות ושתינו בשקיקה.
- אז איך זה ששנה שלמה בקושי דיברנו?
- אתה שואל אותי?
- את רואה מישהו אחר בחדר?
- אני לא יודעת.
- את זו שהתרחקת ממני.
- אולי.
- מה זאת אומרת אולי?
- אולי זאת אומרת שאני לא זוכרת.
- טוב.
- טוב.
ושוב שתיקה. לקחתי את הכוסות הריקות וזרקתי אותן לפח שבחדר
האמבטיה, כשחזרתי, הנעליים שלו היו ליד המיטה והוא עצמו מתחת
לשמיכה. "מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי משועשעת. "מתכסה, קר
לי, בואי תצטרפי". איזה ערב מוזר, חשבתי לעצמי, תוך כדי הסרת
נעליי. נכנסתי מתחת לשמיכה והוא חיבק אותי קרוב אליו, כמעט
והתגלגלנו למטה. צחקנו.
- אז מה בעצם קרה עם יסמין?
- כלום.
- מה פירוש כלום? למה נפרדתם?
- עזבי, זה לא לעניין לדבר עליה עכשיו. האמת היא שזה סיפור
ארוך שעדיין לא נפתר.
הייתי צריכה לקלוט אז את הסימנים, אבל אני הייתי עיוורת מאושר
ומאהבה. "מה זאת אומרת עניין שלא נפתר? אם הוא לא נפתר, למה
אנחנו נמצאים יחד תחת השמיכה מחובקים?" הייתי צריכה לשאול את
עצמי, ואותו, אבל לא שאלתי.
אחר כך סיפרתי לו שאני מאוהבת בו. אני לא יודעת למה, ואיך בכלל
זה קרה, אבל הרגשתי כל כך בטוחה בין זרועותיו, שנתתי ללשון שלי
לומר מה שרצתה, מבלי לחשוב קודם. "חשדתי בכך" הוא הביט בי במבט
רציני. "אני לא בטוח שזה הדדי לחלוטין, ואני לא רוצה לרמות
אותך, אבל גם אני מרגיש משהו. משהו לא מוגדר עדיין." האושר
כמעט והתפקע מתוכי. מיטל נכנסה לחדר ומאוד הופתעה למצוא אותנו
במצב שכזה. "אל בהלה, זה רק אני, ידידך הנאמן דניאל, וברגע זה
אני פורש לחדרי, שיהיה לכן ערב נפלא." הוא יצא ממתחת לשמיכה
ונעל את נעליו, אחר כך נשק למיטל על לחיה. "לילה טוב" היא
חייכה אליו, ואז הוא שב אלי ונשק לי על מצחי, "לילה טוב" אמרתי
גם אני. "לילה טוב מתוקה", הוא יצא וסגר אחריו את הדלת.
"נו, ליאל, מה קרה פה? אני רוצה לשמוע כל פרט" הסתערה עלי
מיטל. "אני בעצמי לא יודעת" עניתי לה מחוייכת "תני לי להמשיך
לחלום על זה, אני אספר לך מחר". אבל מיטל לא יכלה להישאר במתח
לילה שלם ועל כן היא שיגעה אותי עד שהתרציתי ותיארתי לה את מה
שקרה מבלי להשמיט ולו פרט קטן. אחרי כן היא הלכה להתקלח ואני
ניצלתי את שלושת שעות השינה שנותרו לי, בכדי לחלום על דניאל.

שאר המסע עבר עלינו ביחד, דניאל לא זז ממני. ובעצם, גם אני לא
זזתי ממנו. לפעמים ישבנו מקדימה, ומיטל המסכנה נאלצה לעבור
לשבת עם הבנים בסוף האוטובוס, ולפעמים ישבנו מאחור עם הבנים,
אז, בדרך כלל, דניאל היה מוציא את הגיטרה והיינו שרים ביחד.
דניאל היה כמו הנפש התאומה שלי, ובמהלך כל המסע, ניהלנו שיחות
רציניות, כמו גם שיחות שטותיות, ושרנו, והתחבקנו, ואהבנו,
בעיקר אהבנו.
בטקס במיידאנק, אל מול הר העפר, עמדתי והקראתי את הטקסט שלי,
"ריחות של מוות", בגאווה אינסופית, מביטה לעיניו של החבר שלי,
דניאל, שלילה קודם הצהיר בפניי על אהבתו הנצחית כלפיי.
אחרי שמונה ימים בפולין, נסענו לצ'כיה, שלושה ימים חיכו לנו
בפראג.
"ירח דבש" קראנו לכך בצחוק. החברות שלנו התקבלה באהדה רבה,
אפילו מצידן של ליאת ומיטל שהיו חברות של יסמין. גם המחנכת
שלי, אפרת, אמרה לי בוקר אחד "מזל טוב, אתם נראים נהדר ביחד".
ואכן, גם הרגשנו נהדר.

בכל לילה, נפגשנו בחדר שלי, בבתי המלון השונים. מיטל נעלבה קצת
מהעובדה שזנחתי אותה, אבל הייתה מאושרת בשבילי וסלחה לי על כך.
בפראג התנשקנו בפעם הראשונה צרפתית אמיתית. הנשיקה הצרפתית
הראשונה שלי, כל כך לחוצה הייתי מהנשיקה הזו, שכאשר היא סוף כל
סוף הגיעה, מאוד הופתעתי, מהרוגע בו הייתי שרויה. זו הייתה
תחושה נפלאה, דניאל ידע מה הוא עושה - המחשבה ציערה ושימחה
אותי בו זמנית. בלילה האחרון, לפני הטיסה לארץ, הרגשתי שמשהו
לא בסדר.
- דניאל, אתה יכול לומר לי בבקשה מה קרה?
- זה מסובך, אני לא רוצה שתיפגעי.
- אני לא אפגע, דבר.
- טוב, אני מצטער שלא סיפרתי לך את זה קודם, אבל לפני הנסיעה
יסמין באה להיפרד ממני ואמרה לי שהיא עדיין מאוד אוהבת אותי
והיא רוצה שנחזור. גם לי עוד היו רגשות חזקים כלפיה והייתי
מבולבל. החלטנו שאחרי שאחזור מפולין, ננתח את כל הבעיות שלנו
ונפתור אותן ביחד. ליאל, אנחנו נפרדנו בנשיקה.
- אתה רוצה להגיד לי שיסמין יושבת בישראל וסופרת את הימים עד
שתחזור כי אתם בעצם זוג, והיא בטח מספרת לכולם שחזרתם להיות
ביחד, ואני יושבת כאן איתך, אוהבת אותך, חושבת שאתה החבר שלי,
וזה בכלל לא נכון???
- ליאל, את לא מבינה. תירגעי. זה פשוט מצב לא נעים שנקלעתי
אליו, ולא הייתה לי שום כוונה, אבל ברגע שנגיע לארץ אני אתקשר
ליסמין ואומר לה שהכל נגמר בינינו, ושעכשיו אני איתך.
- אתה יכול גם לא לומר לה כלום, אתה יכול לצאת איתה שוב, תעשה
מה שאתה רוצה, רק תלך מפה עכשיו.
- ליאל, אל תהיי כזו. אני לא התכוונתי שיווצר מצב כזה. ואם לא
סיפרתי לך קודם זה בגלל שידעתי שאני לא אוכל לדבר עם יסמין עד
שנהיה בארץ.
- דניאל, בבקשה ממך, לך מפה, עכשיו!
התחלתי לבכות והוא ניסה לנגב לי את הדמעות. "לך מפה" צעקתי
עליו שוב, הוא יצא ואחרי פחות מדקה מיטל נכנסה. "מה קרה?" היא
שאלה, "דניאל ביקש שאני אגש אלייך מהר".
חיבקתי את מיטל חזק, כל כך רציתי להיות בבית, במיטה שלי, עם
ההורים שלי, רחוקה מדניאל ומהמבטים הסקרניים של כולם. אבל
ידעתי שהרצון הזה לא יעזור לי, אז ניסיתי לישון, ובכיתי עד
שנרדמתי.

למחרת מיטל ואני ישבנו יחד בתחילת האוטובוס, אני ישבתי לצד
החלון, והסתרתי בו את פני שהיו נפוחות מרוב דמעות. כשדניאל עלה
לאוטובוס, הוא ניגש אלינו. "את בסדר?" הוא שאל. "דניאל, תלך
מפה, היא לא רוצה לדבר איתך!" מיטל הייתה תוקפנית כלפיו, מאוד
הערכתי אותה על כך, ידעתי שהם ידידים טובים והעובדה שהיא עמדה
כך לצידי מאוד ריגשה אותי. "מיטל" דניאל הנמיך את הקול שלו "את
יכולה בבקשה לתת לי לדבר רגע עם ליאל, זה חשוב", "אמרתי לך
שהיא לא רוצה לדבר איתך, אם היא תרצה, היא תיגש אלייך" מיטל
דיברה גם היא בקול נמוך בכדי שהאחרים לא ישמעו אך בנימה תקיפה,
על מנת שדניאל יבין את הרמז וילך. דניאל התייאש והלך לשבת בסוף
האוטובוס.
במשך כל הנסיעה לשדה התעופה, מיטל אמרה לאנשים שיעזבו אותי
ויתנו לי לנוח כי אני מרגישה מאוד לא טוב. כל כך הודיתי לה על
כך בלבי. בטיסה התיישבנו בשורה האחרונה של המטוס, היכן שהיו כל
המורים. דניאל ישב שלוש שורות לפנינו ומדי פעם העיף מבטים
מודאגים אחורנית, לעברי. המורות שאלו אותי מדי פעם אם אני רוצה
כדור ושבו ואמרו לי, "עוד מעט הטיסה נגמרת ותגיעי הביתה,
תחזיקי מעמד". גם אם הייתי חולה, לא נראה לי שהדיבורים האלו
היו עוזרים לי, אבל זה לא ממש שינה לי, רק רציתי שקט. ניסיתי
לישון.
אפרת, המחנכת שלי, הבינה שמשהו לא בסדר עם דניאל וניסתה להרחיק
ממני את המורות האחרות. גם לה הודיתי בלבי. מאוד. בשעה האחרונה
של הטיסה, דיברתי עם מיטל על העניין וניתחנו שוב את השיחה
מהיום הקודם. "אני יודעת שדניאל לא היה בסדר עם שתיכן" מיטל
אמרה לי "אבל בעצם, אני יכולה להבין אותו, ואם אתם באמת אוהבים
אחד את השני, והוא ייפרד מיסמין, אני חושבת שאת צריכה לסלוח
לו". לסלוח.. כל כך כאב לי, שסליחה בכלל לא עניינה אותי, רק
הכאב והאכזבה, אלא שבמהלך ההמתנה למזוודות בנתב"ג חשבתי שוב על
מה שמיטל אמרה. החלטתי שאני חייבת לדבר עם דניאל ולהבהיר את
המצב. לקחתי את המזוודה שלי וחיפשתי אותו במבטי , לבסוף ראיתי
אותו יוצא לעבר אולם קבלת הפנים. רציתי לדבר איתו לפני שיפגוש
בהוריו ושנינו נהיה עסוקים בפגישה המחודשת עם המשפחות, לכן
רצתי אחריו, "דניאל" קראתי לעברו, אך הוא לא שמע אותי. הוא עבר
את הדלת המפרידה בין האולמות, עברתי בערך דקה אחריו, והיא כבר
הייתה שם, תלויה על צווארו, מחבקת אותו, יסמין.
"ליאל" אימי נופפה לי בשמחה בעוד שאחותי הקטנה רצה לעברי.
דניאל הסתכל אחורה, והביט בי מופתע, אחר כך חזר להביט לכיוון
יסמין, אליה הצטרפו כעת הוריו. ההורים שלי עזרו לי עם המזוודה,
והובילו אותי לכיוון המכונית, לא הצלחתי שוב לראות אותו,
הופרדנו בקהל רב של אנשים שהמתינו בשדה התעופה. כשנסענו החוצה
משדה התעופה, ראיתי את אבא שלו מכניס את המזוודה לתא המטען של
המכונית, ולידו, עמדו דניאל ויסמין. מחובקים. הרגשתי מושפלת.

כשדניאל ביקש מיסמין בחצר בית הספר, שתסלח לו, הייתי בטוחה
שהוא רצה שתסלח לו על יחסיו איתי. הוא נראה כל כך אומלל כשהיא
הלכה, שההשפלה שלי, בתור מי שאליה הוא כבר לא יחזור, גברה עלי
וגרמה לי לברוח משם. רק מאוחר יותר, בערב, עת שדניאל בא אלי
הביתה בהפתעה, ונשבע לי שהוא ביקש את סליחתה על כך שהוא נאלץ
להיפרד ממנה, מכיוון שהוא לא מאוהב בה, ועל העובדה שהוא איכזב
אותה, הבנתי, שהוא באמת לא רצה לחזור אליה. דניאל אהב אותי.
באמת אהב אותי. ואני, אני לא יכולתי שלא לסלוח לו, ולתת לו
נשיקה ארוכה ורטובה, שכולה אושר.
אחרי הכל, עברנו יחד מסע שלם, מסע כואב, של אהבה.