עברו כבר 10 ימים. אני ב"חופשת המחלה שלי" בירושלים. האירועים
של אותו יום עוברים בראשי שוב ושוב. למה לא בלמתי? למה לא
הסתכלתי? למה לא ישבתי בבית, בטח היו סרטים טובים בטלויזיה...

למה לא פשוט נהרגתי?

אולי כדאי שאני אספר על אותו יום...

08:15. קמתי. השתנתי, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים
08:19 אכלתי ארוחת בוקר. קפה שחור, פרוסת לחם עם שוקולד.
08:24 התקשרתי אליה. "בוקר טוב". רק כדי להזכיר לה שאני קיים,
ואוהב אותה.

10:15 הוצאה לפועל! חובות, רעש, 7 בריונים באים בליווי שוטר
(בריונים? שוטר? משהו לא בסדר?) מנפנפים במסמכים ורדרדים עם
מלים כמו " אזהרה" ו"מטלטלין", אומרים מלים מאיימות כמו
"עיקול" ו"שב בשקט עד שזה ייגמר", ולוקחים חצי בית. (טלויזיה,
וידאו,מערכת סטריאו, ריהוט וכל מה שבא ליד...).
חושבים לעצמם "אולי ניקח גם את הפיאט אונו האדומה?" אני מתחנן
מהם להשאיר את המכונית, הם מסכימים, תודה רבה. (תודה? רבה?)

10:18. יושב על הרצפה (אין כיסאות!). כועס קצת. בוכה קצת.
מקלל קצת.
חושב לעצמי 'אילו לא הייתי בבית באותם דקות, אילו הייתה רעידת
אדמה, אילו רק היה לנו את הכסף לשלם לזונות, זה לא היה מכוונות
רעות, איזה פלישה לפרטיות! איזה עולם מחורבן! הכל סובב סביב
כסף! למה? כמה? איך? מי? מה?'

12:30. אני מתקשר אליה. מספר לה קצת על מה שקרה, בלי לשעמם
אותה בפרטים (לשעמם? פרטים?) אומר "אולי ניסע מפה היום בערב,
נעשה טיול, נשכח מהצרות... יהיה לי את האוטו של ההורים,
פולסקווגן, פאסאת" היא נענית לבקשתי, הכל כדי להסיח את דעתי...
אנחנו קובעים שאני אהיה אצלה ב18:00, לפחות משהו טוב יקרה
היום... (משהו? טוב?)

13:40. אני מתקשר לאחותי הגדולה, שואל אותה אם היא תהיה בבית
בערב ואם מתחשק לה שאני וחברה שלי נבוא בערב אליה לירושלים
לארוחת ערב וזמן איכות. היא מסכימה "כן, סבבה, אני אשמח לפגוש
אותה סופסוף..." (לפגוש? סופסוף? סבבה?)

14:00. אני מתקשר לחברתי, להגיד לה על התוכניות. היא אומרת לי
שיש קרוב רחוק עכשיו בטלויזיה ושנדבר עוד חצי שעה. אני מתעצבן
קצת.

14:10 אחותי מתקשרת. בעיה. היא צריכה לנסוע לתל אביב , היא
צריכה לברוח, יצא צו מעצר נגדה על פיזור צ'קים דחויים ועד
שההורים שלנו יפתרו את זה - אסור לה להיות בבית, או שהיא תיכנס
לבית סוהר...
14:33 היא מתקשרת, נגמר קרוב רחוק. שואלת מה רציתי. אני עונה
שכלום, הכל בסדר ואני אהיה אצלה ב18:00 כמו שקבענו. היא שואלת
"אתה בוכה?". "מה פתאום בוכה", אני עונה, "הכל בסדר"... אנחנו
מנתקים, ואני שואל את עצמי אם היום הזה יכול להתדרדר עוד
יותר... (יכול? יותר?)

17:20 אני יורד למטה, נכנס לתפארת התעבורה הגרמנית של אבא,
מכניס את המפתח, מתניע....או שלא?

17:22 אני מתקשר לאבא מהטלפון הנייד, אומר לו שיירד למטה כי
הרכב לא מתניע, ואני חייב לצאת לפני 2 דקות כי קבעתי עם חברה
שלי.

17:27 אחרי נסיונות, משחקים, "תנסה עכשיו", "תן גז!",
"אתה בטוח שזה לא המפתח של הבית?" אנחנו מתייאשים, עולים
למעלה ואבא אומר שאמא צריכה כל רגע להגיע עם הפיאט אונו
האדומה. אני קצת מתבאס על זה שאני צריך לקחת את הגרוטאה, אבל
שמח שבכל אופן אני אצא. אני מודיע לה על העיכוב הקטן. איזה מזל
שהם לא עיקלו אותה... (מזל?).

18:15 הגעתי אליה. אנחנו מאוכזבים שאי אפשר לנסוע לטיול הארוך
שלנו. (לאן נוכל להגיע עם האוטו הזה?! הוא בקושי נוסע!) אני
מקטר לה קצת על היום המסריח שלי. נשיקה, וכמעט הכל נשכח.

18:30 אנחנו נוסעים ליפו לאכול גלידה. טעים. אני שמח. עוד
נשיקה. עוד קצת נשכח.

18:37 אנחנו מתלבטים מה לעשות עכשיו, אני מציע שניסע למקום חדש
שפתחו ברחובות... מסכימים, נוסעים.

18:47 יש פקקים! לעזאזל! קלאטש, ברקס, גז, קלאטש, ברקס, גז,
אני חושב על הרכב האוטומטי שמחכה לי בבית ואז נזכר שהוא שבק
חיים...

19:04 אנחנו קרובים מאוד, אבל שוב פקק. אני חושב איך כדאי
לנסוע, ואז נזכר בדרך קיצור חדשה שפתחו, דרך איזור התעשיה, דרך
הרבה יותר טובה וקצרה, ומתמרן קצת ברמזור כדי לנסוע לכיוונה.
(דרך? טובה? קצרה?)

19:11 רחוב המדע.
19:12 רחוב ויצמן
19:13 רחוב שמשון. אני חשוב על היום שלי, ושמח שהוא מגיע לסופו
(מגיע? סוף...?)

19:16. אני פונה שמאלה. מה אומר התמרור המתומן עם היד עליו?

מעכשיו אני לא זוכר בדיוק את הדקות. השעה הקרובה היתה כמו דקה
אחת ארוכה.

רכב. צד שמאל שלי. אני חושב במאית שניה "תאונה". האינסטינקט
אומר ללחוץ על דוושת הגז. מכה. 2 סיבובים. צרחות לימיני.
זכוכית מתנפצת.

אתם יודעים איך אומרים שכשהמוות קרוב, כל החיים עוברים מול
פניך? זה לא קרה לי. הדבר היחיד שעבר בראשי זה הצרחות של
חברתי, ואיך אני אשמור שהיא תצא מזה בחיים.


הרכב נעמד. אני עושה את הדבר הראשון שעולה במוחי - מסתכל על
חברה שלי ושואל אותה אם היא בסדר. היא אומרת שכן. אני שומע קול
נשי צועק מבחוץ (שומע? נשי? צועק...?) "מה עשיתם, יש לכם
עצור, אני מתחתנת מחר..."
אני רואה דם על ידי ועל השמשה. הדם ממני - הפנים. האף, ליתר
דיוק. לרגע אני חושב שאני מתמוטט. נדמה לי לרגע שבקעו מפי
המלים "לא ייאמן", אבל אני לא בטוח. המון רעש. אנשים בחוץ.
עוזרים לחברה שלי לצאת, הדלת שלי שבורה. עוזרים לי לצאת מהצד
השני.  חברה שלי בוכה.

אנחנו מובלים לשירותים באחד המשרדים. מסתכלים על עצמנו במראה.
נראים נורא. אני מחבק את חברה שלי, מקווה שאוכל להישאר ככה
תמיד, מקווה שלא אצטרך לצאת ולהתמודד עם הגיהנום. הלוואי
שהייתי עכשיו בגיהנום.

אנחנו יוצאים החוצה. התמונה נראית לי כמו מתוך סרט, כאילו היא
לא קשורה אלי. אני מסתכל. לרגע חושב  שבאתי מכיוון אחר, ובכלל
לא היה תמרור עצור. האמבולנס מגיע. החובשים מסתכלים עלינו,
מתעכבים על אפי המרוסק והדם שמכסה את בגדי. כולנו אומרים
שאנחנו בסדר, לא צריכים עזרה. (בסדר?).

נרגעים. שותים מים. כאב עז מתעורר בצד שמאל של גופי. הקאה.

"סדק בצלעות? בכתף? בגב?" מזמינים שוב את האמבולנס. אני מסתכל
במבט מעורפל על מה שקורה מסביבי. משועשע קצת מהתמונה - חברתי
בוכה, אני כואב, אנשים מודאגים מסביבי, שותפתי לתאונה יחד עם
אביה מצלמים על התמונה ואפילו אביה אומר "הרבה כסף נקבל מזה,
הוא לא עצר בעצור..."

האמבולנס מגיע. אני אומר לאבי שכדאי שחברה שלי תיסע הביתה.
נשיקה, אנחנו נפרדים. נסיעה באמבולנס, בית חולים, איבוד הכרה.

אפילוג:
אני - יומיים בבית חולים, אף מרוסק, צלע שבורה.
חברה שלי - הלם, הדחקה, הכחשה, ללא שום הטלת אימה.
השותפה לתאונה - תביעות, חברות ביטוח, נשואה. (באושר?).

עברו כבר 10 ימים. אני ב"חופשת המחלה שלי" בירושלים. האירועים
של אותו יום עוברים בראשי שוב ושוב. למה לא בלמתי? למה לא
הסתכלתי? למה לא ישבתי בבית, בטח היו סרטים טובים בטלויזיה?
למה לא נתתי לאנשי ההוצאה לפועל לקחת את הפיאט אונו האדומה?
למה האוטו השני לא התניע? למה לא נסעתי לירושלים לפגוש את
אחותי? למה לא נסעתי בפקקים?
יש עוד המון שאלות שעוברות לי בראש.
למה לא נהרגתי?
על זה אין לי תשובה. אני לא אדם דתי. רחוק מזה. יש לי המון
ספקות באלוהים. אני לא מאמין בגורל. אני לא מאמין באמונות
תפלות. אני לא מאמין במזל.
אבל בכל זאת השאלה הזו חוזרת ומהדהדת במוחי. למה לא נהרגתי?

הכל קרה בסדר כרונולוגי באותו יום. כמו איוב, נלקחו ממני
הדברים בסדר חשיבותם - מהכי פחות חשוב להכי חשוב.
החל מהמטריאליזם - כאשר לקחו לי את הטלויזיה והכורסא, וחשבתי
שסוף העולם הגיע.
לאחר מכן המשפחה - אחותי היקרה מכל וצרותיה, וחשבתי שאין רע
מזה.
לאחר מכן, המבחן האחרון - חיי שלי ויותר חשוב - חייה של חברה
שלי, כמעט ונקצרו בגלל שטות מטופשת וחוסר מחשבה מצדי.

מצחיק סדר העדיפויות שלנו. אנשים יעדיפו תוכנית טלויזיה (קרוב
רחוק?), מכונית, ובמיוחד כסף (ביטוח ביטוח ביטוח) על הכל.

ואני יודע שזה קלישאה, (אתם חייבים להודות שעד כמה שזה מעצבן -
רוב הקלישאות מבוססות על האמת...) אבל מה שווה הכסף והרכוש אם
אין אנשים לחלוק אותו איתם?

מאז התאונה אני מנסה להגיד לכל אחד מהאנשים היקרים לי - חברה
שלי, משפחה וחברים - עד כמה הם הכי חשובים לי בעולם. כדי שאם
אני אלך הם ידעו את זה. אני מבין כבר שבריונים ושוטרים יכולים
לקחת את כל רכושי, אבל הם לעולם לא יקחו את הרגש והנפש, וזה
הרכוש היקר לי ביותר. אני מבין שכל המכוניות בעולם יכולות
להתקלקל, אבל אני אשאר עם הדברים שמחזיקים אותי ומניעים אותי -
האהבה והאושר. אני אפילו מוכן להפסיד את כל השידורים החוזרים
של סיינפלד, ואני חי בהתאם.
מי יודע, אולי בשביל זה לא נהרגתי...

אני מנסה להכניס את אותם דברים - אושר, שמחה, איכפתיות,
אדיבות, לחייהם של כל מי שאני מכיר, כדי שגם הם לא יתייאשו
ויכניסו את דברים אלה לחייהם של אלה שהם מכירים.
אני מקווה שגם מי שקורא את זה יבין ויחשוב כמוני.
תזכרו, אי אפשר לדעת מתי גם לכם יהיה לילה אחד במאי הבודד...

(מוקדש לה.)