והנה שוב, היא הלכה.
אני שוכב לי במיטה מכורבל בפוך שלי, אין לי כח לזוז, אפילו לא
למצמץ, היא הלכה ועכשיו יש שקט כזה מגעיל, אני שוכב ובוהה בקיר
מולי, איפה שיש כתם של צבע מקולף, אותו הכתם שנוצר כשהורדתי את
התמונה של יעל בר זוהר שהייתה תלויה לי שמה, "איך אתה יכול
לשים את התמונה הזאת? איך אני אמורה להרגיש כשאתה משווה אותי
כל הזמן לבובה של סיליקון?" היא שאלה אותי בכעס, אז אני הורדתי
את התמונה וקרעתי את יעלי להרבה חתיכות קטנות וזרקתי בפח זבל
של הביניין.
כמה שבועות אחר כך כשהלכתי לשכן לבקש כוס סוכר לעוגה של אמא,
ראיתי את יעלי שלי תלויה בסלון, עם מסקנטייפ על המרפק שלה,
מחייכת אלי.
אני זוכר איך פעם שכבנו על הדשא הגינה, הסתכלנו על השמיים על
העננים, "איזה צורה אתה יכול לראות שם בעננים?" היא שאלה אותי,
ובאמת שניסיתי, אפילו השארתי את העיניים שלי פקוחות רבע שעה עד
שזלגו לי דמעות, כמו שעושים עם התמונות התלת מימדיות האלה שאף
פעם לא ראיתי בהן כלום, אבל לא הצלחתי לראות שומדבר, והיא אמרה
לי שאני חסר דימיון, שאני טיפש ושהיא בכלל לא יודעת מה היא
עושה איתי. גם אז היא הלכה.
המיטה שלי גדולה עכשיו בלעדיה, קרה ועצובה, מוזר לי ככה לבד,
בלי השאלות שלה, בלי ההערות שלה.
אני מתכרבל בפוך ונזכר בפעם הראשונה שלנו יחד פה, אני נכנסתי
למיטה ערום, מתרגש בכל גופי, היא באה אחרי עם חולצה.
היא לא הרשתה לי לראות את הצלקת שיש לה בגב, אמרה שהיא לא
מרגישה נוח עם המבטים שלי, אפילו שלא רציתי להסתכל בכלל.
אחרי כמה חודשים היא כבר הסכימה להכנס למיטה בלי חולצה, אבל
בלי לגעת, אמרה שנגיעה שם מרגישה כמו מליון נמלים אפריקאיות
שצועדות לה הלוך ושוב על הגוף, אז לא נגעתי.
לפני שהיא הרשתה לי לראות את הצלקת היא אמרה לי לא לצחוק, שזה
יביך, שהיא תלך,
ואני התכוננתי נפשית וכשהסתכלתי ראיתי מין פס לבנבן על הגב
שלה, מין קו פיצפון ומאכזב, לא פרק של אקס פיילס, בטח שלא כתבה
בנשיונל גאוגרפיקס, סתם קו, לא מרגש בכלל.
אבל לא הראתי לה כמה שאני מאוכזב ובמקום זה נתתי לה חיבוק גדול
כי פעם קראתי בספר שזאת מחווה טובה להפגנת אמון.
הסי די שלי עובד כבר שלוש שעות על ריפיט, אין לי כוח לקום
ולכבות אותו. מקודם עלה לי רעיון בראש וניסיתי לקלוע עם מחק
מהקלמר שלי לכיוון המפסק של ה"אוף". בטח שפיספסתי, נו מה.
אם היא היתה פה היא בטח הייתה מספרת לי בלעג על השנים שייתה
משחקת בהפועל בנבחרת של הכדורעף, איך שהייתה הולכת לרקוד באלט
והייתה בכושר מזהיר, ואז היא היתה נזכרת שמאז הניתוח בגב אסור
לה לרקוד או לשחק כדורעף והיא הייתה מתעצבנת עלי והולכת.
כמו שהיא הלכה עכשיו.
אמא דופקת על הדלת רוצה שאני אלך לאכול, אני לא עונה שלא תדע
שאני ער. אני חושב שאני אלך לישון עכשיו ואחר כך אני אתקשר
אליה.
שתבוא אלי ואני אפנק אותה קצת, היא אוהבת שמפנקים אותה, היא
מרגישה פתאום סקסית למרות הצלקת, הצלקת הקטנטנה והדבילית הזאת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.