את השאלה המציקה הזאת "למה?",
אין לי את מי לשאול.
אין גם את מי להאשים כרגע,
לא את אלוהים, לא אנשים.

שמונה עשרה שנים של זכרונות
כאילו הלכו לפח
חיים שלמים
נקטפו.

את הכעס הגדול הזה
אןי לי איך להכיל.
אין לי גם על מי להוציא אותו כרגע,
לא על אלוהים, לא על אנשים.

אני לא רואה את עצמי יוצאת מהמצב הזה
ושוכחת.
לא רואה את עצמי חוזרת להיות עצמי.
תמיד יהיהי לי את הפחד
את כאב
את המועקה

היום כבר דרך הטבע לא קיימת יותר
הורים קוברים ילדים אפילו יותר משילדים קוברים הורים.

למה יש את הרוע הזה בעולם?
למה?
ומי יענה לי על זה?
בחיים אני לא אקבל תשובה?
לפחות לא תשובה שתספק אותי.

לזכר מעיין (טרי) בן- חורין, ילדה שונה ומיוחדת שאני כל כך
שמחה שמצאה את המקום שלה, שבו נוח לה, לפני שעזבה אותנו ואת כל
הזכרונות שלנו יחד.
12.1.07