קרבתי אל כוס הזהב
כאור מדקדק
אל שפתיי הרוצות
ויללות לי שישי קדוש
על ספסל בית הכנסת
שרו לי שבאתי לנשוק לך.

"אין מוות
 אין תופת
  אין אלוהים
   ואין קץ לבכי"
    רק את מולי.

פתאום סערה
ודמעותייך ללא סוף
כי שפתיי היו לזיכרון
כניגון לאסון
של קץ ילדותך.
לפתע למדתי שרבות הפנים לתופת.

חיפשתי אותך
לא מצאתי
מה הוא הותיר בך?
גלי לי מה הוא לקח.
שאוכל לשוב אל כוס הזהב.

עוד יום
ונגלה לי רזך
ערום
כמו שחלמת את ההרס.
נותרתי שבור
מול אדם שלא שאל
והציב מולי שבר
אהוב.

עכשיו אחבוק לך
אני
עד שלא תחלמי על הסופה
שרודפת אותך כל לילה.
עד שתראי רק אותי.