פולין, ספטמבר 2001

לסדר אין כל חשיבות.

למה באנו לכאן? בשם מה? בשם הסבלנות, כשאנחנו דוחפים אחד את
השני בנמל התעופה? בשם מדינת ישראל, כשמעיפים אותנו מבית מלון?
בשם קבלת השונה, כשאנחנו יורדים על כל מי שלא תואם את תבנית?
בשם דאגה לזולת, כשאנחנו עוקפים אותם בתור? בשם הלמידה
והזיכרון, כשכל מה משמעניין אותנו זה הפסקת קניות? או אולי בשם
מלחמה בגזענות, כשבבית על כל עמוד רשום "מוות לערבים"?...
למה?

הכביש רועד. והאוטובוס רועד. והמחברת רועדת. ועט רועד. והראש
מתפוצץ. ממחשבות.

היום כולם היו בבית הכנסת. היו כאלה שרקדו במעגל, וקיוו שהשירה
לא תיפסק. היו כאלה שישבו ליד וקיוו שהערב לא יפסק. היו כאלה
שישבו בצד וקיוו שהערב לא היה קורה. היו כאלה שישבו למעלה
וקיוו שיכלו לרקוד למטה. היו כאלה שישבו למטה וקיוו שיהיה שקט.
היו כאלה שעמדו למעלה וקיוו שיהיה מקום לשבת. היו כאלה שעמדו
למעלה בדלת וקיוו להיכנס פנימה. היו כאלה שישבו במדרגות וקיוו
שכל זה ייגמר כבר. כולם היו בבית הכנסת..

ידעתי שהם לא יאהבו את מה שאמרתי, אבל דבר אחרון שציפיתי לו,
כאן במיוחד, זה "מה את בכלל עושה כאן?". מה את?

היער הזה כל כך מזכיר לי את היער של הילדות שלי. הריח, המראות,
הרשרוש של העצים הגבוהים, המתחרים מי יגיע ראשון עד השמש. הוא
תמיד נתן לי הרגשה של שקט ושלווה. מעניין מה הם הרגישו, אלה
שמתחת לרגליי.

כל כך הרבה אבנים. אבנים גדולות יותר, אבנים קטנות יותר. מכל
כך הרבה אנשים נשארו כל כך הרבה אבנים. היה צריך לשתול פרחים
במקום. אומנם האבנים יישארו לנצח, אבל הפרחים חיים.

שקט כאן. אנשים מסביב לחלקת דשא מגודרת, מקשיבים לעוד קטע
מזעזע. כל מה שעולה לי לראש זה ליפול על הדשא הלא דרוך הזה כמו
על מיטת פוך, ולחבק את הפרחים שצמחו מכם.

מידי שנה אלפי בני נוער ישראלי משתינים ביערות היפים של פולין.
בנים ימינה, בנות שמאלה.

הלכתי וחשבתי. חשבתי איך אנשים יכולים להתעורר כל בוקר ולפתוח
חלון אל נוף מחנה השמדה. חשבתי איך אנשים יכולים להצטלם על רקע
המשרפות עם חיוך. חשבתי איך ריח עץ ולקה הכל כך מוכר שינה
אסוציאציות בן רגע. חבשתי עוד הרבה, עד שנמאס לי לחשוב.

לא יודעת אם זאת הכמות הלא ניתנת לתפיסה, הידיעה שבעלי הנעליים
האלה נרצחו באכזריות או הריח הנוראי הזה, אבל מיד יצאתי משם
ולא יכלתי לחזור.

למה? למה? אז מה שיש משאבת מים ישנה ברחוב? זה אומר שצריך
להתנפל עליה כמו חיות ולשפוך מים סתם? אז מה שיש להם מספיק מים
כאן? יש להם גם מספיק יערות כאן, נשרוף קצת? היו להם גם הרבה
יהודים כאן, ומישהו רצח קצת.. מה נשאר?

בא לי לצעוק. פשוט בא לי לעמוד באמצע החדר ולצעוק. לצעוק שאני
כל כך עייפה. לצעוק שיש לי כך הרבה להגיד, אבל אין לי זמן
לכתוב. לצעוק שנגמרה לי הסוללה בדיסקמן באמצע "העולם יפה".
לצעוק שאנשים עיצבנו אותי היום יותר מידי. לצעוק עד שיכאב לי
הראש. לצעוק שיש אנשים טיפשים בעולם. ..אולי פשוט אני חוששת
ממחר.

אנשי עדות אומרים שאז לא היה כאן שום דשא ירוק, שום עצים
גבוהים. רק בוץ אפור, והרבה סבל ועצב. אולי הכל נראה ירוק, אבל
הכל מת. לעד, כל עוד אנחנו יודעים.

עברנו מחלון לחלון ובהינו בערמות של חיוכים, רעיונות, אהבות,
רגעי שמחה ועצב, דמעות וקשרים. ממוינים ומשומרים היטב.

כאן איימו עליהם. כאן איפלו אותם. כאן ריכזו אותם. כאן הובילו
אותם כבהמות. כאן מיינו אותם. כאן הרעיבו אותם. כאן התעללו
בהם. כאן הכו אותם. כאן הפשיטו אותם. כאן רצחו אותם. כאן שרפו
אותם. כאן פיזרו את עפרם. אבל לא על זה אנחנו צריכים לבכות,
אלא על מה הם יכלו להיות, מה ליצור. צריכים לבכות על מה שעולם
איבד, ואף פעם לא יוכל לשחזר: דעות, רעיונות, המצאות, מרפה
למחלות, גילויים חדשים, יצירות אומנות, דרכי חשיבה, שינויים.
הרי הכל היה קורה אחרת..

אומנם לכל איש יש שם, אך הוא רק תחליף למספר. עוד אוסף של
סמלים הניתנים באופן שרירותי ברגעים הראשונים של החיים. לא את
השמות אנחנו צריכים לזכור, אלא את מי שעמד מאחוריהם. כשמדליקים
נר ומשמיעים שם שפעם ראשונה שמענו לפני רגע לא עשינו כלום. הרי
לאותו אדם כבר לא אכפת, הוא מת. נשבענו לזכור בשבילנו, לא
בשבילם. במקום להשמיע שם, בואו נלמד מי היה, מי יכל להיות.
וככה נזכור.

באתי לכאן מתוך אינסטינקט, דחף פנימי. אני חוזרת עם רצון לשמוע
יותר, לקרוא יותר, לדעת יותר, כמה שיותר קרוב להכל.

כשהייתי קטנה היה לי אוסף לא קטן של לגו. ישבתי שעות - בניתי
עולמות, שלטתי בהם, הרסתי אותם, בניתי אותם מחדש. נורא אהבתי
למיין את החלקים - קוביות אדומות, לבנים לבנים, חלונות,
רגליים, ידיים, ראשים, חולצות, שערות וכו'... מה מבדיל ביני
לבינם? מה עשה אותם כמו שהם? אם זה חינוך, איך חינכו אותם? איך
חינכו את אלה שחינכו אותם? אם זה גנים אז מי העביר להם אותם?
מי העביר אותם למי שהעביר להם אותם? איפה זה התחיל? האם אנחנו
באמת יכולים למנוע מזה לקרות שוב?

העיניים שלי נעצמות, אבל המחשבות לא מפסיקות לזרום. לו היה לי
מקליט מחשבות קטן, שהיה מקליט כל המחשבה במלואה - את הצורה
שלהם, את התוכן שלה, את הטעם שלה, את הקצב שלהם, את הריח שלה,
את האווירה שלה, את הצליל שלה. על נייר רואים רק את הצל...