"כמה אתה עושה בשעה" ?  שאלתי.
"אין לי מושג", ענה הקבצן.
"מה זאת אומרת ?  בערך ...", המשכתי.
"אם היה לי כסף לקנות שעון יכלתי לומר לך בערך ...", ענה
בחוסר חשק.
"שווה לבדוק את זה ...", אמרתי.
"בדרך-כלל, אנשים לא נותנים יותר מחצי ש"ח", המשיך הקבצן.
"אם היית מקבל רק 10 אג' מכל בנאדם שעבר פה בשעה האחרונה היית
עשיר", אמרתי.
"זה מה שהם לא מבינים. אם כל אחד היה נותן לי מינימום, הייתי
חי טוב עכשיו", אמר הקבצן.
"תגדיר 'חי טוב'", אמרתי לו.
"חי טוב ?  לחמניה עם שוקו בבוקר. ג'קוזי בערב ... חי טוב",
ענה.
"אני עדיין חושב שאתה עושה יותר משכר מינימום פה", אמרתי.
"כמה זה היום שכר מינימום" ?  התעניין הקבצן.
"17.56 ש"ח לשעה", עניתי.
"אם כך, אני בכלל לא קרוב לעשירון התחתון", התפלא הקבצן.
"יש לי שאלה אליך", הברקתי פתאום.
"בבקשה", המשיך הוא.
"בסוף יום עבודה, כשאתה קם מפה והולך לישון על איזה ספסל, אם
אתה נתקל בדרך בקבצן, אתה זורק לו איזה מטבע, או לא" ?  
תמהתי.
"המממ ... לא", ענה הקבצן.
"אז למה שאנשים יזרקו לך מטבעות" ?  שאלתי.
"יש אנשים טובים. לא הרבה, אבל יש", ענה.
"אז אתה משתייך לקבוצה של החארות", המשכתי.
"אפשר לומר", אישר הקבצן את המסקנה שהגעתי אליה.
"אתה יודע מה ?  בפעם הבאה שאני אתקל בקבצן ברחוב, אני אחשוב
פעמיים אם לזרוק לו מטבע או לא ...", התחלתי מהרהר.
"תעשה מה שאתה רוצה ...", המשיך הקבצן בחוסר התעניינות
מוחלטת.
חשבתי וחשבתי, ולבסוף החלטתי בכל זאת לפתוח את הארנק.
"אתה מקבל מטבעות קנדיים" ?  שאלתי.
"ומה אני אעשה עם מטבעות קנדיים" ?  שאל בתגובה.
"אם פעם תהיה בקנדה, שיהיה לך כסף לאוכל", עניתי.
"אין לך שקל" ? שאל אותי חצי מיואש.
"יש לי שטר של 200 ש"ח", אמרתי, "אני לא פורט".
הקבצן שלח ידו לכיסו והוציא ארנק מלא שטרות. הוא שלף מתוכו שטר
של 100 ש"ח, שטר של 50 ש"ח ושני שטרות של 20 ש"ח.
"קח", הוא הושיט לי אותם, "תביא 200 ש"ח".
"מה זה ?  אתה מליין, חתיכת נוכל ...", הזדעדעתי מהחוצפה.
הקבצן הוציא מכשיר קטן מכיס מעילו.
"אני מקבל גם ויזה", אמר.
בסוף כתבתי לו שיק, שמתי לו 'קרוס', ושלחתי אותו להזדיין ...