התיישבנו כולנו על הארץ, סביב למדורה, ממש ליד המנגל הכבוי,
שלמה התיישב על השרפרף, בדיוק לידי, והתחיל עם השטויות שלו.
הוא תמיד היה נראה לי מצחיק עם מכנסי הזלמן והגופיה המחוררת
שלו שלבש בדרך כלל במדורות שהוא דאג לארגן לנו בימים הטובים,
אבל בתור בנאדם הוא היה מצחיק פי כמה.
"עכשיו תהיו כולכם בשקט, ואני אספר לכם את הסיפור על זהבה
ושלושת הדובים".
אם מישהו אחר היה בא ואומר את המשפט הזה, הרעש היחידי שהיה
נשמע ברקע היה המים הנשפכים על המדורה ותוך שניות גם הצרצרים
מסביב.
אבל כששלמה עומד לספר על זהבה ושלושת הדובים, זה ברור מאליו
שהסיפור יהיה קצת יותר מסתם זהבה ושלושה דובים...
אז השתתקנו כולנו.
שלמה הרים קמעה את רגל ימינו ותקע נוד רועש כזה, מעין "אברום"
באסי כאילו אומר "הסכיתו ושמעו".
"פעם אחת היה יער. וביער היתה בקתה. והבקתה היתה עשוייה עץ.
והעץ היה עץ רוזווד משובח, ששווה היום משהו כמו חמישים דולר
למטר. טוב, נו, אצל חיים הנגר בעלה של-"
-שלמה! -צעקנו כולנו.
"אה, כן, סליחה. ובבקתה חיו שלושה דובים. אבא דב, אמא דובה
גדולה, ודובי. והדובים היו חומים, והיתה להם אחלה של פרווה
בשביל שטיח, וזהו.
יום אחד, ככה, בהיר, אתם יודעים, יצאו שלושת החזירים, אה
סליחה,הדובים ליער-לטייל, לצוד ארנבות, להכיר פרחים חדשים, או
סתם ללכת מכות עם כל נודניק שיפגשו בדרך. באותו יער גרה ילדה
בשם זהבה, בת שתים עשרה בערך, ואללה, יפיופה, ככה, בלונדינית
אירופאית ממוצא פולני, עם עיניים כחולות וכל שאר הסטנדרטים,
שכמו כל ילדה פולניה בגיל ההתבגרות היתה מתוסבכת  בגלל ההורים
שלה שדאגו לדפוק לה את השכל עוד מהיותה עובר, וזהבה, כרגיל,
ברחה מהבית אחרי ריב קשה עם אמא בקשר לפרוסות שהיא לא אכלה
ואמא  הרי עבדה עליהם כל כך קשה, וריב עם אבא על הדוד שנשאר
דולק כל הלילה בגללה ושרף את התרמוסטט.
אך זהבה בבריחתה, שלא כרגיל, נקלעה לבעיה. לא היה לה שמץ של
מושג איפה, לעזאזל, היא נמצאת  ואיך, בשם כל הקדושים המעונים,
היא הגיעה לשם.
היא ידעה שהיא עדיין ביער, לפי כל העצים מסביב, וכן ידעה, או
לפחות ניחשה, שהיער לא כל-כך ידידותי כלפיה, וזאת על פי המבטים
הלא-כל-כך ידידותיים שכן כל-כך ננעצו בה על ידי החיות
הלא-כל-כך ידידותיות לאדם, ולא כל-כך-
"ואללה, שלמה, עוד "לא-כל-כך" אחד כזה, אתה לא-כל-כך תהנה
מהאוויר הזה של הלא-כל-כך לילה. צימי, תביא מרשמלו! אח, כוס
אמק, תיזהר קצת, זה חם!"
"לא כל כך חם-"  -  שלמה!
"טוב, טוב... זהבה המשיכה ללכת, ופגשה בדרך זאב."
-זאב?!
-שתוק. כן, זאב."איך קוראים לך, ילדה חמודה?" שאל הזאב.
"זהבה" ענתה זהבה.
"מי נתן לך את השם הדפוק הזה, זהבה?"
-אבא שלי.
-את פולניה זהבה?
-כן. איך אתה יודע?
-לפי השדיים. אה, כלומר, לפי האבא. זאת אומרת -השם. כן. השם
שלך מורה על פיצול אישיות ותסביך אהבת האבא. את מבינה, השם
זהבה נגזר משתי מילים: זה  אבא, שהשתנה עם השנים ל"זה אבה",
ובחלוף השנים קיבל את צורתו הסופית:" זהבה".
ואז המציאו את הזהב. הסכיזופרניה שלך, לעומת זאת, נובעת מתסביך
ילדות קשה, ובו לא קיבלת  את סוכריית הטופי מדוד שלך שאול
כשרצית אותה כל כך, ובגלל הטופי הזאת את היום, איך אומרים,
דפוקה במוח. גילויי האגרסיה שלך כלפי הסביבה והפחד שלך להתמודד
עמן, -המשיך הזאב, מרוצה מכישורייו הפרוידיאנים, שילב רגליו,
הדליק מקטרת שהיתה תלוייה בזוית פיו ושם את המשקפיים האליפטיות
בעלות העדשות הקטנות שלו- נובעים מהתעסקות יתר במראה החיצוני
שלך, דבר שמורה על נרקיסיסטיות מגיל מוקדם מחד, שנבעה מ-זהבה?
אך זהבה כבר לא היתה שם. היא פשוט שנאה פסיכולוגים, ובמיוחד
זאבים חרטטנים שכל מה שהם רוצים בסופו של דבר זה לזיין אותה.

ובכן, בחצי הדרך לשום מקום נתקלו עיניה בבקתה, שהיתה עשוייה
מעץ רוזווד שאצל חיים בנגריה אפשר להשיג אותו ב-טוב, סליחה,
לאן אתם הולכים?
או אז שלמה הרים בשנית את רגל ימין שלו ותקע עוד נוד שגרם לנו
להסתובב חזרה, והגרעפס האימתני שבא לאחר מכן גרם לנו גם לשבת.
"טוב. זהבה דפקה-סליחה, נקשה בדלת, שההורים שלכם לא יגידו לי
אחר כך שאני מדרדר אתכם לתרבות רעה, - ובהעדר כל תשובה מבפנים
- פתחה את הדלת. לזהבה היה אופי של בלוע, למרות שבחיים לא
הייתם יכולים לראות את זה אצלה. היא היתה רעבה, עייפה, והיתה
מתה למקלחת חמה, עם הקונדישינייר והקמיל בלו...

לפתע קלטה עשן כזה, חוט של עשן, כמו בסרטים המצויירים, הדביקה
את אפה הקטנטן לעשן הזה, ואז התברר לה שזה סתם ריח של ביצים
מקולקלות ובצל מהמרפסת. ממש מאית שניה לפני שהספיקה להקיא את
הנשמה שלה, בעוד היא מפנה את ראשה במטרה ברורה להקיא, קלטה
זהבה שלושה קעריות חרסינה על השולחן העבה. זהבה התקרבה חרש
לצלחות.
היתה שם צלחת גדולה, יותר גדולה מהבטן שלה, צלחת בינונית,
בקוטר הראש שלה, וצלחת די קטנה, אך עמוקה, בגודל- טוב, מה זה
חשוב. זהבה הביטה ימינה ושמאלה במבטים של שושו השועל, ובהעדר
כל סימן של חיים מסביב, פרט לאיזו ציפור קטנה ומאוד לא חכמה
שמשהו כמו עשר היתקלויות חוזרות ונשנות בשמשת חלון המטבח לא
גרמו לה להבין שהחלון, בעצם, סגור, ושבעצם, יש כזה דבר שנקרא
חלון והוא די שקוף-
זהבה התנפלה בחזירות על הצלחת הראשונה, וכבר במרחק של כחמישה
ס"מ מהכף הבינה שבחום כזה אפשר להפוך את כל הים התיכון לבריכה
מחוממת; בעקבות מסקנה זו פנתה לצלחת השנייה, שעשתה רושם יותר
נורמאלי והיתה מלאה בדייסה, וטעמה.
הדבר היחיד שחלף במוחה באותה שנייה גורלית של טעימה זו הוא
איך, לעזאזל, ייבאו ליער דייסה בקערה הישר מהקוטב הצפוני מבלי
שהחום שלה יעלה אפילו במעלה אחת.
עם הצלחת השלישית היא כבר קצת יותר נזהרה, אך לאחר טעימה אחת
היא חיסלה אותה בשלוק מהיר ולעניין, ותקעה אחרי זה כזה
גרעפס:"ברעעעעה-ברעעעעההה-בר..."
וכך, במשך כחמש דקות שלמה דאג ליידע אותנו ווקאלית לגבי תוכן
הקיבה שלו.
" אחר כך היא הלכה לישון. אתם יודעים- היתה המיטה מימי
האינקוויזיציה,  מיטת האבן של אבא דב, שגם ככה היה ישן כל לילה
אצל הפילגשות שלו, היתה המיטה הרכה של אמא הדובה הגדולה, שאהבה
לטבוע במזרן שלה כל לילה בתקווה שהיא תחנק ולא תראה עוד אור
יום,והיתה המיטה של דובי דובון השובב, שהיתה מלאה בכתמים
שהעידו נחרצות לגבי מספרם הרב של החלומות הרטובים שפקדו את
דובי דוב מדי לילה, אך זה לא הפריע לה כלל וכלל. היא עלתה על
המיטה ונרדמה כמעט מיד.
כמעט.
ינשוף טוב-לב עמד על אדן החלון והצביע בבהלה עם הכנף הימנית
שלו על המשך השביל היוצא מן הבית לכיוון היער, מתנשף ומצייץ
בהיסטריה, וכל זאת מתוך כוונה טובה וטהורה ליידע אותה לגבי
משפחת הדובים המתקרבת.
אך זהבה לא הבינה זאת, ובעצבים הולכים וגוברים הרימה את
הנעל-בית של דובי דוב והעיפה לינשוף ישר אל תוך המקור,שהועף
כשלושה מטרים אחורה ונפל, כועס ורוטן ושוב לא מבין איך בכל פעם
שהוא עוזר לאנשים, הם יורקים לו ישר בפנים לאות תודה.
"שתמות" חשב לעצמו , וניער את האבק שנצמד לנוצותיו עם נפילתו.
"דלת הבית נפתחה בקול חריקה מעצבן של צירים חלודים יותר
מהשערות של ז'קלין הג'ינג'ית , או כך בערך אני חושב שקראו לה,
-בכל מקרה, " שלמה המשיך, עם הפסקות קטנות לפיהוקים והזלת
דמעות תנין בין כמה משפטים לכמה שבאו אחריהם-
"אבא דוב נכנס. רגע רגע...אני מרגיש כוחות קוסמיים מתחברים
אלי,רגע, הכוכבים מנסים לשדר לי משהו...רגע...-אמר אבא דוב
והניח שתי אצבעות מכל יד על רקותיו ועיסה אותן בעדינות,
במיומנות של טלפאת משופשף- רגע...אני מרגיש כוחות אנושיים חיים
כאן בביתנו, פרט לשלושתנו!-אמר לאחר שקלט בזוית עינו את זהבה,
זוית שרק הוא, שעמד בפתח ראשון, יכל לקלוט, וזאת משום שדלת חדר
השינה של הדובי היתה ממש קרובה לפתח הכניסה...
"אמא, מה הוא רוצה?" שאל בתמימות הדוב הקטן, שלא כל כך הבין את
פשר ההתנהגות הטיפשית שפקדה את אביו באותו רגע.
"סתם, מאמי, הספרים שהוא קורא דפקו לו את המוח , הוא לא היה
כזה פעם, אני נשבעת."
אמא דובה גדולה ודובי דובון קטנטון וחמודון ופוצפוצון ו...
"שלמה!" צעקנו כולנו , ובצעקה זו הרגנו את כל העכבישים שטוו
להם קורי שינה בעינינו הדומעות מעייפות.
"טוב!" צעק שלמה בעצבים.
" האמא והדובי המטומטם נכנסו אל תוך הבית, והסתכלו ישר, כמו
סוסים, על השולחן, ולא שמו לב לזהבה ששכבה לה בחדר של אבא
ואמא, ואז הדובי צעק: "אמא, נגעו לך בדייסה!"
-לא, שלמה, קודם כל האבא אמר "מישהו נגע בדייסה שלי!"
-אל תגיד לי מי אמר למי מה ולמה, טוב? וחוץ מזה , אבא דוב נכנס
חרש חרש אל תוך החדר של הדובי, והמחשבות היחידות שרצו לו בראש
היו איזה רגליים יפות יש לזהבוש הקטנה, ומה הוא היה עושה לה
אלמלא היתה לו אשה ובן מעצבן בבית עכשיו...הוא התיישב על כסא
מול המיטה.

באותו זמן בערך אמא דובה העיפה מבט בדייסה של דובי דוב.
"מאיפה לך לדעת שמישהו נגע לך בדייסה?" שאלה ברוך אימהי-דובי.
-קודם כל היא גמורה, וזה בטח לא הייתי אני מפני שאני שונא את
הדייסה שלך ואת הרי יודעת שאני-
"אף פעם לא גומר את הקערה, כן כן , אני יודעת, ואני מתחילה
לחשוב שאולי האבא החולה רוח שלך צדק , ויש אורח מסתורי בבית.
אני מצלצלת למשטרה.
-אבל אמא, אין לנו טלפון!
-נכון. איפה אבא?
והם נכנסו לחדר, וראו את אבא'לה מלטף רכות את ראשה הצהוב של
זהבה. עד מהרה הבינו שהוא ככל הנראה לא הרגיש כלל בכניסתם,
ובאמת היה קצת מוזר לאבא'לה השקט הזה לאחר כל הצעקות, -לתת
ההכרה שלו זה היה מוזר, בכל אופן, אך ההכרה שלו, לעומת זאת,
היתה עסוקה בדבר מה אחר.
אמא ודובי דוב נעמדו לצידו, כל אחד תפס צד, שניהם עם ידיים
שלובות ופנים זועפות עם מבט של כוס-אמק יא חולירע, לאמור
"נתפסת בקלקלתך" .
אך האבא עדיין לא שם לב. הוא היה שקוע בנגיעות קלות בראשה של
זהבה, שכללו ליטופים עדינים בפניה וליטופים קצת יותר משמעותיים
בשערה, הבלונד, החלק.הוא היה בדיוק בשלב של השיער, כאשר לפתע
כחכחה אשתו קלות ונחרצות בגרונה.
"ובכן?!"- שאלה בטון הכי פולני שיכלה להוציא באותו רגע. הבעל
נבהל אחושרמוטה בפנים, אבל הוא תמיד היה בעל תושייה, בייחוד
במצבים כגון אלה.
-אה, לא, אני, מצאתי אותה כאן, ו-כלומר, רציתי לבדוק אם , אה,
אם-אם השיער שלה טבעי. כן, אם השיער שלה טבעי, או צבוע. זאת
אומרת, פיאה. כן. פיאה נכרית ולא שיער טבעי. כן. תוך כדי פליטת
המשפט המטומטם הזה מפיו משך קלות בשערה, רק כדי להוכיח לאשתו
את מה שהיה כבר אבוד מראש, שהדבר הכי חשוב בחייו בעשר הדקות
האחרונות היה אכן לבדוק אם שערה של הילדה הזרה שישנה לה
בתמימות במיטה של בנו הוא בלונד מחומצן, או שבעצם שיערה כלל
וכלל לא שייך לה.
זהבה התעוררה בצרחה, "עזוב לי את השערות-מי אתה בכלל?!--אוי!
דובים! אמא! דובים! " צרחה מבוהלת עד עמקי נשמתה, אם בכלל
נותרה לה אחת, ונמלטה כל עוד נפשה, לפחות, בה.
-את רואה מה עשית?! -התעצבן אבא דוב. הרסת לי את הסיכוי האחרון
להינות מסקס טוב.
המהלומה שנחתה באמצע פרצופו הבהירה את מהות יחסיהם מאותו יום
ואילך, ולא כל שכן דחסה לו את הפרווה אל תוך האף, דבר שגרם לו,
נוסף על הדימומם הבלתי פוסק והסדקים בעצמות הפנים, להתעטש.
-אבל אמא, למה? -שאל הדובון הקטנטן.
-לך תכין שיעורים.
האבא הביט ככל שיכל מהחלון בדמותה המתרחקת של זהבה, ובינשוף
החג לו מעליה מבסוט מהחיים ומשתין מצחוק, ויצא את דלת ביתו
אחרי הילדה רדופת הרוחות.

שלמה נרדם.