בתוך המכונית הקטנה והחמודה שלי, אני עושה את דרכי לבית
החולים. השעה אחת עשרה וחצי בלילה, וגלגל"צ משמיעים שירים
שקטים ויפים, לשם שינוי. אני מנסה לחשוב או לנסות לחשוב
לעזאזל, מה רוני רוצה להראות לי בבית חולים, וזה רק גורם לי
להרגיש רע. פתאום היה לי צלצול בפלאפון וזו הייתה אמא, אוי
שיט, אין לי כוח אליה "היי אמא" עניתי בקול עייף "מה שלומך,
דפנה?" החלשתי קצת את הרדיו "הכל בסדר, מה איתך?" שאלתי "לאבא
שוב יש כאבים בחזה" אמרה "אני אבוא לבקר אתכם מחר, אני חושבת"
עניתי כנגד "יופי, אבא מאד ישמח, איפה את במכונית?" שיט, לא
רציתי שהיא תבחין בזה "כן... אני נפגשת עם ידיד" הסברתי "בשעה
כזו?" עיקמתי את פניי "מה הבעיה?" אמא השתעלה "לא, שום דבר.
טוב, אנחנו הולכים לישון, אז לילה טוב" הכריזה "לילה טוב, אמא"
ניתקתי את השיחה, ואז הבחנתי שאני כבר ממש ליד, רק צריכה
להיכנס לחניון ואני מסודרת. אפילו עוד לא חצות, יש עוד עשר
דקות. אולי אני אקדיש אותן למציאת מקום חנייה טוב. זה מוזר,
אבל החניון הזה כמעט מלא לגמרי ובסוף מצאתי את החנייה אולי הכי
רחוקה שהייתה. בעודי מתקרבת לכניסה, אני כבר מבחינה את רוני,
יושב שם על ספסל, מעשן סיגריה ארוכה ומחייך לעברי "איחרת קצת,
סינדרלה" הבטתי בשעון ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי "כולו שתי
דקות" הוא הביט בשעונו "אצלי זה שלוש דקות" טפחתי לו על שכמו
"טוב, לאן אתה לוקח אותי?" רוני לקח את ידי "בואי" אמר ונכנסנו
לבית החולים, לכיוון המעליות.
התחלנו להלך במסדרונות הארוכים והחשוכים, ונכנסנו לאחת המחלקות
"ששש..." לחש לי רוני ותפס את ידי. "אסור שידעו שאנחנו נכנסים
לכאן" לחש והוביל אותי לתוך חדר קטן וחשוך. לפתע רוני התיישב
ולחש "שבי מאחורי ותחזיקי חזק" עשי כשאמר ולפתע התחלנו להתגלש,
התגלשנו כל כך מהר שלא יכולתי לראות איפה אנחנו ולאן אנו
מועדים ולבסוף, אחרי איזה שתי דקות, נפלנו על מצע רך ואפילו
נעים. "אני מקווה שאני עדיין זוכר את הדרך" אמר רוני ומלותיו
הדהדו בחלל המקום המוזר הזה שהגענו אליו. הבטתי סביבי, מנסה
לאתר את המקום, וסביבי אני רואה רק קירות ספק שחורים ספק
אדומים, אולי משהו באמצע "איפה אנחנו בכלל?" אמרתי לאחר יד
והבטתי על רוני, כשכל מה שעשה היה רק לחייך אליי. התחלנו ללכת,
וראשי מוצף בסימני שאלה, בודקת את סביבתי ואפילו נוגעת, ואנחנו
מהלכים בין מחילות, וחדרים וכלמיני מקומות מוזרים. לרגע אחד
היה נדמה לי שאנחנו שומעים דפיקות חזקות, שאלתי את רוני והוא
ענה לי בחיוב, וכל עוד אנו מתקרבים, הדפיקות הללו התעצמו.
"נדמה לי שהגענו" הדהד קולו, שניסה להתגבר על קולות הדפיקה
הרמים. אז נכנסנו דרך איזו דלת קטנה, ופתאום ראיתי מראה שעוד
בחיי לא ראיתי אף פעם. נכנסנו לחדר קטנטן שריחו היה מתקתק כשל
סוכריות או ורדים ובאוויר עפו נוצות אדומות ונצנצים בגוונים
אדומים וכסופים והייתה תאורה מעומעמת, וכשנגעתי כלא מאמינה,
הדפנות היו רכות, חלקות וקטיפתיות. כן, נשמתי כמעט נעתקה
ממקומה, וליבי דפק בחוזקה כזו, שמעולם לא חשתי "דפי, זה המקום
הכי יפה בעולם" אמר רוני פתאום, וקולו נשמע רך ומלטף, ואני
בקושי מגיבה "א.. איפה אנחנו, רוני?" הוא לקח את ידי, והניח
אותה על החזה שלו, כשהרגשתי את ליבו דופק ולחש באוזני "כאן".
