[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה פאר
/
מקום יפה

אחרי שכבר טיילתי בכל העולם, נוכחתי לדעת שאין אף לא מקום אחד
יפה. ישבתי אצל רוני, בדירה המעופשת והשכורה שלו והתנדנדתי על
כיסא נדנדה ישן מעץ, במרפסת שלו והנוף שאני רואה מולי הוא לא
אחר מאשר הר החיריה שעושה לכולנו טוב בלב. רוני קפץ להביא משהו
לנשנש ואני, מול הנוף האירוני הזה, חושבת ולמעשה בטוחה, שאין
אף מקום יפה. "הנה" קטע לפתע רוני, את מחשבותיי "הבאתי לימונדה
ורודה וכריכים" הוא הגיע עם מגש גדול דמוי עץ והניח אותו על
השולחן הקטן בין כסא הנדנדה לבין הכיסא החורק שהתיישב עליו.
"מה יש בכריכים?" שאלתי בסקרנות רעבה "שניים עם פסטרמה ומלפפון
חמוץ ושניים עם גבינה צהובה ועגבנייה" אמר וחטף לו איזה כריך
מהארבעה "הכל טרי, כן?" וידאתי בצחוק והוא השתנק לרגע ולגם
מהכוס שלו "כן, כן קניתי הכל היום" חייכתי אליו ושתיתי שלוק
מהלימונדה שלי "אז חשבת בינתיים על מה שאמרתי לך?" שאלתי
ובחרתי לי את הכריך עם הפסטרמה "כן" אמר "אבל אני לא חושב שאת
צודקת במאה אחוז" בלעתי את החתיכה בתאווה "אז בכמה אחוזים?"
הוא חייך לעברי "תשעים אחוז" ענה "אז מה עם העשר הנותרים?"
שאלתי בחוסר הבנה "את העשר האלה אני צריך להוכיח לך" אמר "אבל
יש בעיה קטנה" הוסיף לאחר מכן "יש רק שעה מסוימת שנוכל ללכת
לשם" הסביר "למה? איפה זה?" הסתקרנתי "את כבר תראי. ניפגש
בחצות, בבית החולים "בלינסון" מתאים לך?" עיקמתי את אפי מיד
"בלינסון? מה איבדנו בבלינסון?!" הוא חייך לעברי וסיכם "את כבר
תראי..."



בתוך המכונית הקטנה והחמודה שלי, אני עושה את דרכי לבית
החולים. השעה אחת עשרה וחצי בלילה, וגלגל"צ משמיעים שירים
שקטים ויפים, לשם שינוי. אני מנסה לחשוב או לנסות לחשוב
לעזאזל, מה רוני רוצה להראות לי בבית חולים, וזה רק גורם לי
להרגיש רע. פתאום היה לי צלצול בפלאפון וזו הייתה אמא, אוי
שיט, אין לי כוח אליה "היי אמא" עניתי בקול עייף "מה שלומך,
דפנה?" החלשתי קצת את הרדיו "הכל בסדר, מה איתך?" שאלתי "לאבא
שוב יש כאבים בחזה" אמרה "אני אבוא לבקר אתכם מחר, אני חושבת"
עניתי כנגד "יופי, אבא מאד ישמח, איפה את במכונית?" שיט, לא
רציתי שהיא תבחין בזה "כן... אני נפגשת עם ידיד" הסברתי "בשעה
כזו?" עיקמתי את פניי "מה הבעיה?" אמא השתעלה "לא, שום דבר.
טוב, אנחנו הולכים לישון, אז לילה טוב" הכריזה "לילה טוב, אמא"
ניתקתי את השיחה, ואז הבחנתי שאני כבר ממש ליד, רק צריכה
להיכנס לחניון ואני מסודרת. אפילו עוד לא חצות, יש עוד עשר
דקות. אולי אני אקדיש אותן למציאת מקום חנייה טוב. זה מוזר,
אבל החניון הזה כמעט מלא לגמרי ובסוף מצאתי את החנייה אולי הכי
רחוקה שהייתה. בעודי מתקרבת לכניסה, אני כבר מבחינה את רוני,
יושב שם על ספסל, מעשן סיגריה ארוכה ומחייך לעברי "איחרת קצת,
סינדרלה" הבטתי בשעון ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי "כולו שתי
דקות" הוא הביט בשעונו "אצלי זה שלוש דקות" טפחתי לו על שכמו
"טוב, לאן אתה לוקח אותי?" רוני לקח את ידי "בואי" אמר ונכנסנו
לבית החולים, לכיוון המעליות.
התחלנו להלך במסדרונות הארוכים והחשוכים, ונכנסנו לאחת המחלקות
"ששש..." לחש לי רוני ותפס את ידי. "אסור שידעו שאנחנו נכנסים
לכאן" לחש והוביל אותי לתוך חדר קטן וחשוך. לפתע רוני התיישב
ולחש "שבי מאחורי ותחזיקי חזק" עשי כשאמר ולפתע התחלנו להתגלש,
התגלשנו כל כך מהר שלא יכולתי לראות איפה אנחנו ולאן אנו
מועדים ולבסוף, אחרי איזה שתי דקות, נפלנו על מצע רך ואפילו
נעים. "אני מקווה שאני עדיין זוכר את הדרך" אמר רוני ומלותיו
הדהדו בחלל המקום המוזר הזה שהגענו אליו. הבטתי סביבי, מנסה
לאתר את המקום, וסביבי אני רואה רק קירות ספק שחורים ספק
אדומים, אולי משהו באמצע "איפה אנחנו בכלל?" אמרתי לאחר יד
והבטתי על רוני, כשכל מה שעשה היה רק לחייך אליי. התחלנו ללכת,
וראשי מוצף בסימני שאלה, בודקת את סביבתי ואפילו נוגעת, ואנחנו
מהלכים בין מחילות, וחדרים וכלמיני מקומות מוזרים. לרגע אחד
היה נדמה לי שאנחנו שומעים דפיקות חזקות, שאלתי את רוני והוא
ענה לי בחיוב, וכל עוד אנו מתקרבים, הדפיקות הללו התעצמו.
"נדמה לי שהגענו" הדהד קולו, שניסה להתגבר על קולות הדפיקה
הרמים. אז נכנסנו דרך איזו דלת קטנה, ופתאום ראיתי מראה שעוד
בחיי לא ראיתי אף פעם. נכנסנו לחדר קטנטן שריחו היה מתקתק כשל
סוכריות או ורדים ובאוויר עפו נוצות אדומות ונצנצים בגוונים
אדומים וכסופים והייתה תאורה מעומעמת, וכשנגעתי כלא מאמינה,
הדפנות היו רכות, חלקות וקטיפתיות. כן, נשמתי כמעט נעתקה
ממקומה, וליבי דפק בחוזקה כזו, שמעולם לא חשתי "דפי, זה המקום
הכי יפה בעולם" אמר רוני פתאום, וקולו נשמע רך ומלטף, ואני
בקושי מגיבה "א.. איפה אנחנו, רוני?" הוא לקח את ידי, והניח
אותה על החזה שלו, כשהרגשתי את ליבו דופק ולחש באוזני "כאן".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אף פעם לא מצאתי
שוונג בפיתה
שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/01 0:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה פאר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה