תמיד! תמיד זה קורה לי... בדיוק בשיא, כשהכל כבר נראה ומרגיש
כל כך טוב!
אני בונה את זה לאט, אני עובדת המון על הבטחון שלי, על ההערכה
העצמית, על ההבנה שבעצם יש לי כל כך הרבה בחיים. אני אפילו
מתחילה ממש לאהוב אותי ואת מה שקורה איתי.
יש לי הורים נפלאים, חברות מקסימות, ואפילו כמה ידידים שאני
אוהבת ושאכפת להם ממני כל-כך. לא, אין לי מליוני חברים, אני לא
מהטיפוסים האלו, בד"כ אני לא צריכה את זה. יש לי את הקן שלי,
שהוא אומנם קטן, אבל חם ועוטף, ויציב כל הזמן.
אני אפילו לא מטומטמת! להיפך, דווקא דיי אינטיליגנטית (זה דבר
אחד שמעולם לא פיקפקתי בו), ואפילו (או אולי- למרות זאת...) לא
מורדת בביצפר, ולא בשום דבר אחר.
אני נורא שקטה, השקט זה אני! ואני אוהבת אותו ושונאת אותו
ביחד, כי הוא מקסים ויש בו המון כוח (מים שקטים חודרים עמוק),
אבל כמה צרות שהוא עושה לי... השקט הזה... זה הפאק הכי גדול
אצלי.
אני אוהבת להתרגש, אני מחפשת את זה כל הזמן, אולי זה מה
שחסר...
אני אוהבת להתרגש, אביב מרגש אותי, הוא גורם לי לחיות מבפנים,
אולי זה מה שמחזיק אותי קרוב אליו.
אני לא בן אדם אופטימי במיוחד, אבל מעולם לא הפסקתי לקוות
ולהאמין ולחלום שיהיה טוב. אני יודעת ובטוחה שהכל בידיים שלנו,
ושהטוב הזה לא יבוא אם לא נתאמץ בשבילו. אני לא מאלה שהכל בא
להם בקלות (אם בכלל קיימים אנשים כאלה), אבל אני מתאמצת
ומתמודדת וזה משתלם, תאמינו לי. וזאת בדיוק הדרך...
בקיצור, מה הפואנטה של כל הסיפורים האלו על עצמי?
אמרתי כבר, אני מתקדמת ומתמודדת ומגיעה לשלב שאני ממש שלמה עם
עצמי, ואפילו נהנית להסתכל במראה. אני מרגישה כל כך חזקה עם
עצמי, כל כך בוגרת ומוכנה להתמודד עם העולם הזה. וכיף לי! כי
יש לי תמיכה, יש לי אנשים שאוהבים אותי ואני אוהבת אותם באמת
מכל הלב, והם בכמה מילים מעלים לי חיוך ענקי על הפרצוף.
ואני שונאת את איך שאני הורסת כאן את הכל עכשיו... אבל בתוך
החיוכים האלו, אני כבר יודעת שההתרגשות הזאת תוך רגע תשנה את
האופי שלה. אני לא יודעת למה.
אני פתאום מרגישה  ל ב ד ! !  מין בדידות מעיקה...
וזה תמיד קורה בשיא, וזאת תמיד ירידה תלולה! וזה מתסכל! ואני
לא מצליחה להבין למה זה ככה. כאילו תוך רגע הכל מתנפץ לי
בתוכי, רק בתוכי.
אני אוהבת אותו, אני כבר מזמן הבנתי שאני אוהבת, אולי הוא
אפילו אוהב אותי. ואני יודעת שאסור לי להסחף לתוך זה כי זה
בלתי אפשרי, שנינו יודעים את זה! ואני באמת מנסה... אבל זה
קשה, וזה מכביד. ואני כל פעם רואה רק את הטוב עד שמגיע הרע,
תמיד זה קורה! ואז הכל מתערבב לי ומתבלגן.
תמיד זה קורה! יש לי המון, ועד שאני מתרגלת לרעיון הזה... אני
פתאום מרגישה כל כך לבד!
אולי אני טיפוס שתמיד רוצה את מה שאין (אני מקווה שלא כי אנשים
כאלו לעולם לא יהיו מאושרים...), ואולי, למרות שאני עטופה
באהבה, היא בכל זאת חסרה לי. חסרה לי הקירבה וחסר לי ה- מישהו!
חסר... והשקט שלי מפריע לי למצוא...
ועצוב לי...