בערב ספוג לחות של חודש מאי יצא נער כבן שש עשרה מבית דירתו
ברחוב ב. שבת"א ופנה ממנו ימינה לרחוב א. שהיה מאונך לו, מבעי
פניו חשפו הרהור מופרז, על אף הליכתו היציבה והתכליתית, שכל
צעד בה נראה כאילו נמדד מראש. הנער, שערו בהיר , עיניו תכולות,
היה יפה תואר, אך הרישול במראהו ניכר היטב בזיפי פניו, בבגדיו
הבלויים, בשערו הארוך והפרוע. אי אפשר להתעלם, וכאן אני חוזר
אחורה למבעי פניו, ממראהו הזועם, מסיבה כלשהי בלתי ניתנת
להבנה, ומהריכוז הרב והמיקוד הנוקשה שכאילו כפה על עצמו בהצלחה
רבה.
כשיצא מהדירה, נתקל בשכנו שבדיוק יצא מפתח דירתו אף הוא. שכנו,
אמיר שמו, גר בדירה הסמוכה לדירה שהוא ואחיו התגוררו בה. אמיר
סיגל לעצמו מראה ולבוש של דוגמן. הוא היה נער גבוה ומוצק,
עיניו חומות בהירות, שערו הבהיר היה ארוך וגלש על כתפיו. הוא
לבש ג'ינס צמוד וחולצת טריקו החושפות את גופו החטוב. משהבחין
בו הנער, קפא על מקומו לשניה, הביט בו בזלזול מופגן, ופנה
לכיוון המדרגות בלי להוציא מילה. עד לפני כמה שבועות הם היו
הולכים מידי יום לביה"ס ביחד, אך הוא שנא אותו כפי ששנא רבים
אחרים מבני הנוער בגילו. הוא לא אהב את הנערים בגילו בגלל דבר
שהוא כינה שחיתות ואין כוונתו למונח המילוני של המילה, אלא
לעצלנות בשילוב של חוסר תועלת שהתגלם בהם. הוא ביקר את בני
גילו על אי תאוותם לידע, על הליכה ובזבוז זמן על צווי אופנה
אלו ואחרים החולפים עוד טרם שהספיקו להגיע, ועל בלינות בעלת
פורקן, כשאין פורקן לפרוק מלבד תאוות מין בעלת תואר ראשון
במכניקה.
"מיכה" קרא אמיר, משתדל שלא להבהיל את הנער, "איפה היית
בשבועות האחרונים? מה קרה לך?". בעודו מנסה לפנות אל מיכה,
הבחין שהלה הולך למדרגות, ללא שום כוונה לעצור, אפילו לומר
שלום, שלא נדבר על לפתוח בשיחה. מיכה החל לרדת במדרגות, כאילו
לא הבחין ולא שמע את שכנו כלל, מתעלם באלגנטיות, כפי שידע כבר
שיעשה, ובאמת למה לא להתעלם כך מאדם שאינך רוצה שישגיח בך כלל,
וזה הרי מה שרצה... לא? ואדם יהיר כמו אמיר ודאי לא יעשה דבר
פעמיים כדי למשוך את תשומת ליבו של מי שמתעלם ממנו בפעם
הראשונה, כיוון שהאם שווה אדם זה את מאמצו בכלל, כי הלו הוא
אדם גדול ממנו ולמה שיתכופף לרמתו. כך בהחלט היה ניתן להגדיר
דעות של שחצן, ואמיר בהחלט ענה להן. כל אשר קיווה עכשיו היה
שלא ייתקל גם במקרה באחיו וידווח לו על היעדרותו הממושכת מבית
הספר, אך זאת שלל מיד כיוון שמהיכרותו השטחית עם אמיר, ידע
שהלה עסוק בענייניו הפרטיים ועוד מספר שניות ישכח בכלל את כל
האפיזודה, שלא ניחנה ביכולת לערער ולו יסוד אחד מיני רבים
שהאגו שלו הושתת עליהם, וימשיך את הרומן שלו עם עצמו.
מיכה צעד במהירות ויצא את בית הדירות אל הרחוב. תוך כדי הליכה
בחן את העוברים והשבים הנקרים לדרכו כאילו חיפש בהם תכונה
כלשהי, מדי פעם היה נעצר ומסתובב בחולפו על פני גבר זה או אחר
והביט אליו במבע של קנאה ואהדה כאחד. כשאברך צעיר חלף על ידו
הסתובב מיד והביט בו מספר שניות, עיניו איבדו מיקוד, וניתן
לחשוב שאותו לובש שחורים מזוקן גרם לו מעין קנאה ואף לחלום על
חיים טובים יותר, אך מיקודו שב מיד לעיניו והצלילות לדעתו,
ומבען של אלו התחלף מיד לשנאה החלטית, אך שנאה ספוגה בפחד.
בהביטו על נער חילוני, בסביבות גילו עיניו הביעו זלזול מופלג,
זלזול שניתן היה להחליפו מיד בשנאה כלפי העולם כולו, ואף כלפי
עצמו.
תוך כדי הליכה הרהר במספר השבועות האחרונים בחייו. הוא מיעט
ללכת לבית הספר בזמן האחרון ובכלל לא התרועע עם חבריו, הוא
נסגר בתוך חדרו רוב היום, וקרא שם ספרים אילו ואחרים. בשעות
הערב היה יוצא מביתו וכמו היום היה דרך קבע צועד במסלולו
הרגיל, הליכתו נמשכה כחמש דקות עד הגיעו להצטלבות רחוב א. עם
רחוב ו.., אח"כ המשיך ברחוב ו. ישר עד  הפארק, שם היה יושב על
ספסל אקראי ומהרהר לעצמו, תוך נעיצת עיניים בעוברים ושבים,
שהיו סובבים בו, ונראו מסיבה טובה מאוד חסרי תכלית. כאן הוא
הרגיש בצורה מסוימת, למרות שהייתה מוזרה ומעורפלת, שייכות, אך
תכונה זו של שייכות אף פעם לא נעמה לו, להפך היא אף הרגיזה
אותו.
"ובכן, מדוע בעצם אני בא לכאן לשבת, אם מה שישיבה זו גורמת לי
היא רק כעס ובזבוז?" הרהר לעצמו.
"דבר לא ברור בהחלט הוא, ואין בכוחי לשים את אצבעי עליו משום
מה. הייתכן שזו תחושה מוקדמת לדבר שעומד לקרות, דבר שלא תיארתי
מימי לעצמי, דבר שיהפוך את ימי ולילותיי לתכליתיים ומלאים
יותר. כן, כך ודאי כל כסיל חושב לעצמו. ואני, איזו נחלה נותרה
לי, אם לא הכסילות." חיוך מזלזל התנוסס על פניו, כאילו התבדח
עם אדם נוסף על אדם שלא הכיר כלל, למרות שהתבדח עם עצמו על
עצמו.
"קראת לי לכאן, כיוון שרצית שאצטרף אליכם" נשמע לפתע קול
מאחוריו. אלו היו שני גברים שהתיישבו בספסל שמאחוריו. אחד, זה
שבדיוק דיבר, נראה קצת יותר מבוגר ממיכה, אך עדיין נער, שיערו
היה שחור וארוך ופניו מגולחים למשעי. האחר היה בעל שיער כהה
ועיניים בהירות, ונראה חזק אופי ומלא תכליתיות. הוא נראה מבוגר
יותר, כבאמצע שנות העשרים של חייו.
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר אליכם?" חייך," אם מותר לי
לשאול?", הקשה הנער.
"כל מה שאני יכול לומר לך עכשיו" פתח בהיר העיניים, "זה שאנחנו
ארגון מחתרתי לשיפור השלטון. וכמוך כולנו משכילים, ומקבלים רק
אנשים משכילים לארגון".
"מה גודל הארגון שלכם?" הקשה הנער.
"אין באפשרותי לומר לך כעת, אבל אנחנו גדלים מיום ליום" ענה.
"תיקח את זה" הושיט לנער פתק לבן, "ותבקש את דניס.
"מה אתה רוצה שאני יעשה בשבילכם?", שאל הנער.
"מה שאני עושה עכשיו... "חייך בהיר העיניים, " ז"א בעיקר".
השניים קמו, מהספסל שמאחורי מיכה, הנער המשיך צפונה ברחוב ו',
לא לפני שהישיר מבט למכרו. הלה החזיר לו מבט, חשף את שיניו
בחיוך של ניצחון, הסתובב והחל ללכת במורד רחוב ו', עד שנעלם.
מיכה הרהר בדיאלוג ששמע בחצי אוזן, וחייך לעצמו בזלזול. הוא
נשאר לשבת שם לעוד מספר דקות, והרהר לעצמו. הוא חשב על כך שהוא
עוסק יותר מדי בהטפה עצמית, אך בלי יכולת לבקר את עצמו, ומה אם
כן יותר עלוב ומעורר רחמים מזה. עם מחשבה זו הוא קם חיש מהספסל
והחל לצעוד מהר לביתו, הפעם מבלי להעיף מבט לנקרים בדרכו.
בפינת רחוב ו. עם א. הוא התנגש באדם, שככל הנראה עמד במקום,
והפילו ארצה. אותו אדם היה נישא קומה ובעל גוף מוצק, פניו
חרושות קמטים, אך את גילו לא הייתי מעריך ביותר משלושים, הוא
לבש מעיל שחור, שכנפיו השתפלו עד המדרכה, חולצת טריקו אדומה,
שניתן היה להבחין בה מבעד למעיל הפתוח לרווחה, מכנסיו שחורים
ומהוהים, ולרגליו נעלי צבא שחורות. הלה קם מיד ונעץ את מבטו
במיכה, כאילו היה נווד תמהוני שנפל ממקום לא ברור, אך משום מה
פניו לא הביעו אף ניצוץ של כעס.