כשלמין רגע נסב את גבינו על ציר,
ואגננו עוד היטב מעוגן, ללא ניע
באותה שעת שעון חורף פזורה,
סירת עץ ממוסמרת, מעט בלוייה
מי טורקיז מושכים מזח ים תיכוני,
רוגע משולהב במליחות מרושלת.

שייט בין ערביים שוברי גלים מתריסים
אוושת הרוח מגביהה קול,
אחר צהרים סתווי,
משוט חותר מתחרה בזרימה,
ואנו עודנו ישובים,
רק כתפיים עוד מעט נושקות,
אישונים נוגעים בקצה העין,
המשוט הופך מנוע,
מערער יציבות סירת עץ בלוייה.

עוד מעט נאהבים חולפים,
ללא הטרידה אותם הרוח,
סב עם נכדה דוברים שפה זרה ביני גלשני פיסת בד מתוח.
ושניים יקצים,
לא עוד שטים על קרשים צפים על פני מי מנוח.  
באילוץ העונה, תחלופת הסירה
תופסים זה בזו, אחיזה יתר הדוקה
מבקשים להוכיח מבחן התעתוע.

עוד חובקים, מסביב סערה כבר שוקטת,
דוברי השפה הזרה ושלובי הידיים  
בהינד ראש מכוון חוזרים לכת.

והשניים אט מרפים עד משחררים אחיזת ידיים
האגן שמכבר לא מבוצר מאיים לשוב אל משכנו, נינוח בין ירכיים,
האחד מחל הסיבוב
ויד מהססת לפני מאוחר עוד תופסת,
עיני היד חודרות,
מבקשות לבחון מיקום איברים בעת משב השקט,
האגן הנסב נבוך לא נינוח,
מבקש להשלים סיבובו.

שניים מהססים, אותה סירה ממוסמרת, אותה שלולית ים  תיכונית.

כבר הרחקנו די לכת (היד מעירה)
חותרים לעבר חוף מבטחים,
צוקים מול ים, בתים משקיפים,
גב מוביל אגן למקומו
מעוגן.

כל אחד מבטו בקרן אור שוקעת
ממוקמים מוכנים לחלוף עוד סערה,
עד יבוא אחר צהרים קיצי,
שעת שעון קיץ פזורה...