I

מסתכל לך בעיניים וטובע,
סיטה, הן כל כך ירוקות וכחולות וחומות ושחורות
כמו הדימוי המופלא ביותר שכתב אי פעם משורר,
כמו החיים, כמו הארץ, כמו הכאב והאהבה עצמם.
התגלמות הנשיות את,
התגלמות הטוב.
חושב על עוד מילים שיתארו אותך, אישה מושלמת,
ואין עוד כאלה. רק דממה
עמוקה כמו מבטך החודר,
מוארת כמו פנייך
בזיו קורן, כמו היית
השמש עצמה.
כשאני חושב על הגוף שלך אני חושב על אלוהים,
וכשאני נוגע בך אני מרגיש

II
אני פוגש בך שוב ושוב, סיטה,
מאז נולדתי את תמיד איתי. ובכל מפגש
אני יודע שזו את. תמיד זו את שם.
ואהבתי אליך רק גדלה עם כל רגע שעובר,
שלמות שגדלה, עד להיכן היא יכולה להגיע?

ואני כבר לא ילד, סיטה, למרות שעדיין,
אני עדיין גדל. וכל יום שעובר
מקרב אותנו

אל סוף המסע, שם נפגש חבוקים
בפעם האחרונה, ולעולם,
לעולם לא נפרד. יהיה זה
החופש המוחלט. בזרועותייך,
אשה יפה

III
ואולי תכתב גם הסיטהיאנה,
מחברת המסע שלך לבטח מלאה גם היא שירים.
מי הוא ראמה בלי סיטה שלו,
(ובלי לאקשמן והאנומן, אבל על כך בשיר אחר),
אין לו סיפור והוא בטח לא מלך,
סתם נווד מחרחר ריב, לוחמני ואבוד
הוא לא יודע את הדרך.

היכן תשתקף בבואותו? אם לא
בעינייך.
יושבים יחד על סלע, רק אני כאן,
רק את כאן.

מביטים בשקיעה. אולי
שרים שיר