בחדר המדרגות ההוא
נשבר בי משהו.
כמעט שמעתי את קול הפיצוח.
את אלפי השברירים טסים באויר
ונוחתים על הארץ.
אור הפנסים אילץ אותי
להביט בעניין בכל השתקפויות האושר-
שנראה כל כך פעוט בעיני העולם כולו.
לבחון את ארבע הדקות השלמות כל כך
שהתפזרו על הרצפה.
הלוואי והייתי עוצמת עיניים,
מניחה לרוח לחבוט בי
בכל האיברים, מכל העברים
מפזרת את העצב למקומו הטבעי
בשורשי הקיום הקטנים.
ואם הבנתי את הכרוניקה
יכולתי בודאי לדעת
שאף אדם לא יוכל לעוף לנצח.
תמיד תמיד ישוב בסוף
אל אמא אדמה.