אני עוד אכתוב לך שיר פרדה
אמצא איך לסכם אחת עשרה שנה
איך לשחרר קור אחרון של תקווה
איך לומר שלום לקירבה כל כך גדולה

ועד אז, רק שתיקה
קצת דממה זועקת,
קצת אי אמירה
עד שיעלו בי המילים

אין בי כעס על החלטתך להמנע מפגישה
איפשהו בפנים אני יודעת שהיא נכונה
כתבתי לך שכדי להמשיך תצטרך לבקש
ביקשת. ואני אממש רצונך

אתה ידעת אותי, את כל מאודי
היית לי מורה, חבר ובן זוג
ועדיין איני מאמינה
שתוכל להבין עד כמה

זה לא השיר, לא
זה לא נוגע בקרסוליי
האמת שצרכה לדמום
השתיקה שצרכה להאמר

אני ואתה
כל כך דומים
וזו מול זה
ניגודים מובהקים

כנראה שאתה צודק
מה שקרה קרה
מה שקרה היה צריך לקרות
מה שקרה לא יחזור

אז  אתה צועד הלאה
לטעום, ללמוד, לחקור
אני יושבת, שותה
מנסה להבין את הכל

אתה ממשיך ופורח
כי כבר התחלת לרגע לקמול
אני יושבת, חושבת, תוהה
איך עבר על פני העשור

זה סיפור אהבתנו
לא, זה לא פרור מכך
הזה סיפור פרדתנו?
זה נראה יבש כל כך

זה פשוט לא זה
זה יבוא
ועד אז
שתיקה