שום דבר לא ברור מאליו,
אבל את זה תמיד ידעתי,
כמו בזרם בנהר,
נעלמים בעיקול,
ולא יודעים מה יש מאחורה,
ויש אנשים שייבחרו לקפוץ מהסירה המתנדנדת,  
ולעלות לקרקע מוצקה,
יש אנשים שלא בנויים למסע,
וגם אותם צריך לכבד.
אבל זה ברור מאליו,
לא כולנו מצליחים להתחיל,
ובטח שלא לסיים,
זה כמו סיפור שאתה מנסה בכוח למצוא לו סוף,
לא לכל דבר יש סוף,
כי אחרי כל סוף יש התחלה,
ולפעמים דברים לא מתחילים, נעצרים,
כמו אנשים שיורדים מהסירה וממהרים לחוף,
המסע נעצר והפסיק,
אבל גם אותם עלינו לכבד,
כי ההחלטה לרדת קשה יותר מההחלטה לעלות,
ולפעמים מתבצעת אפילו באי מודע,
אך עדיין נועזת.
והרי ידענו את זה,
את המחיר,
את הכישלון,
ידענו הכל בחיינו,
ולחיינו לא תהייה התחלה,
כל חיינו מבוססים על העכשיו,
וכל החלטה משמעותית,
והמסע לא נפסק,
כי גם על האדמה הטובה והמוצקה,
יש עליות וירידות אותן לא חזינו,
ולעיתים מגלים אנו,
שהמסע בקרקע הרבה יותר קשה,
כי אין בו זרמים,
יש בו רק את רגלינו,
שלעיתים כורעות מכובד המסע,
אבל קשה יותר לחזור,
מאשר לצאת,
קשה יותר להודות בכישלון,
מאשר לחוות אותו.