לשכתב ביוגרפיה אני אומרת כמו
להמציא סבים שייבשו ביצות או לפחות
קנו פרדס כתום בקצה העיר הלבנה
לגשר על סבתות שברחו בלילה
על רכבת המשא הארוכה
להמציא הורים שקראו את "כל כתבי"
ואירחו בסלונם לפחות את זה שאמר ו...
בכל העיתונים ציטטו, בקנאות דתית.
אולי אחים "מהפכנים" יושבים בכלא.
לשכתב ביוגרפיה של נסיכה חלוצית ולא של
בת לאב שעלה רק בשנות השישים, כשהמדינה
כבר התהוותה במגבלותיה, את השפה כבר לא רכש
לא כתיב, לא קרוא, לא שקט. או אם שנולדה פה אולם
בחרה שלא לחצות את גבולות המושבה או את קירות
הצריף הרעועים. גם לא במחיר אותה עוגת קצפת
שוות כרטיס האוטובוס שנזללה אחרי הלימודים.
"שכתבי אותי" אמרה הביוגרפיה
שכתבי כמו: "חברי עליי שיר"
ולא ידעו הם לעולם, אם נפשך זו
האובדת, אם צליל הצעדים היה
כצעדי חתול גדול, רכים, נעלמים
ונשכחים
כאותו עשן היוצא מארובת הפה.
לשכתב זכרונות ביום גשם
יכולתי בקלות לחשוב אני נסיכה אירלנדית
שאיבדה השבט או נצר לעם עתיק
אבוריג'יני בערבות אוסטרליה הצחיחה
אולי נשמה של עץ שגדל הפוך ושורשיו
כלפי מעלה, שותה שמיים ומוזן ממלאכי
עליון, בחסד. את שאלת הווייתי איני קרובה
לפתור. לבטח גם לא הם.