הזעם הוא החדר הכי אטום בבית
ועדיין, המסדרון אליו מוכר כל כך.
נדמה כי הוא מצוי בפינה נידחת,
אך די בהבזק בוהק
להגיף מיד כל דלת אחרת
כמו חמ"ל מאומן היטב,
ומאחורי כבר נשמעת נקישת המנעול.

למה היית צריכה ללכת?
אי אניח את זכרך
שכל החדרים צרו מהכיל?

פעמים רבות משארצה לזכור צעדתי במסדרון,
בינות לתמרות עשן, בעברה ובחרון.
הוא תמיד נגמר שם,
בחדר מרופד חלקית,
שאור תמיד מסנוור בו
עד טמטום חושים.

ואיפה אתה, הא?
איפה היד הזקנה, העצובה,
שהיתה צריכה להיות תומכת
ותחת זאת רק וידאה היטב
שהדלת נעולה והתריסים מוגפים?

אני מגששת בחשיכה המסנוורת
בצעדי תינוק נבער מדעת
כושלת, כואבת מהבין
איך זה מוצאים ופותחים
לראשונה נוגעת בהיסוס בידית
של דלת אין מפתח.

איה שברו של סרטן
סופו שתמיד כאן
בבית הנוטה על תלו?
אי אניח את הזיכרון
שכל החדרים כלו מהכיל,
מלאו עד אפס מקום
בשברי ארגזים ארוזים בחופזה
נעולים באבחת סנוורים.

ואתה במערומיך הזקנים
עצוב ופאתטי
בינות להריסות עולם נופל
מתחדש? הצחקת אותי.
אם צחוק היה מורשה בחדר הזה;
רק זעם מסנוור תמידית.

אני מתנצלת על האירוח הדל,
בפניך, בפני כולכם.
הלא החדר מסוגר וצר מהכיל
רהיטים ולו ספרטניים
גם הם מותרות לפעמים
לא כל שכן נימוסים.

ובכל זאת, תודה.
הלא אין זו אשמתך -
אין בידך את המפתח לדלת אין
השלכתיו מזמן לעבר סנוורים.

אסירה מרצון
בארץ פה נודע לא שם לא משמעות
עיוורת אך מול עיניי חרוט
כל תו של דלותה המהממת.

האם אינך רואה אותי,
מושיטה את ידי מבעד חרכי הדלת?
אני רוצה לצאת!
אך המסדרון המוביל מכאן חשוך ולא ידוע
פרט לכאב המשמש לו כמרצפת.

את הלכת ולא הותרת מפה
כיצד לגרום לרגל להושיט עצמה קדימה
איך ללכת בלי לדרוך;
תחת זאת אתה בחרת לעקור
כל מרצפת, אבן לא תותיר על מקומה.
ואם אצעד מרצפת-מרצפת
האם אזכה עוד להביט דרך כחול יהלומיך?
האם יש עוד דבר מה הממתין עלי דרך
פרט לכאב ולפחד?