היום ביקר אצלי בבית המוות,כי היום החיים שלי מתו.
זה היה מוות ארוך וכואב,הם שכבו במיטה עשר שעות בלי תחושה,
במין מבט מוזר כזה שמנסה להגיד משהו.
אבל לא הבנתי מה הם מנסים להגיד.
ישבתי לידם וראיתי איך לאט לאט נעלמים לי החיים,
עוד נשימה אחת והם כבר לא כאן.
כשהמוות נכנס לקחת לי את החיים ישבתי איתו ודיברנו על כדורגל,
בנות יפות,חוף הים. על מה שנקרא החיים הטובים.
ישבנו אני והמוות,ספרנו בדיחות,עישנו סיגריה ושתינו קפה.
בסך הכל המוות היה די נחמד עד שהוא נזכר שהוא בא לפה בשביל
לבצע עבודה, ואז נמחק לו החיוך ובמבט אחד קטן נתן לחיים שלי
לסבול בעשר שעות האחרונות שלהם.
אחרי שהחיים שלי מתו, המוות נפרד בידידות והצטער על כך שהוא
צריך ללכת והוסיף שיש לו היום יום עמוס.
תמיד חשבתי שכשהחיים שלי ימותו אני ארגיש משהו...אולי עצב
למרות
שגם ככה הם גרמו לי רוב הזמן להיות עצוב.
הסתכלתי אליהם שוכבים במיטה בלי רוח חיים ולא הרגשתי כלום
לא כאב, לא עצב וגם לא אכזבה. ניסיתי להרגיש הקלה...זה לא
עבד.
חשבתי לארגן להם הלוויה יפה ומכובדת עם המון אנשים שיספרו
לכולם איך החיים שלי היו, מין חיים שכאלו.
אני אשב לי על כסא בצד וכולם יעברו וינחמו אותי, יגידו מילה או
שתיים על זה שהם משתתפים בצערי או לדאוג יהיה בסדר.
יניחו זרים על האדמה הטרייה שמתחתיה נמצא מה שפעם היה אפשר
להגדיר בתור החיים שלי.
אבל אז הבנתי שגם ככה אף אחד לא יבוא.
אז עשיתי הלוויה קטנה, אני הרב שיברך והחיים.
אחרי שהרב הלך ישבתי ליד הקבר, טוב לא בדיוק קבר אלא אדמה
שעליה שלט קטן- 'פה קבורים חיים'- כדיי שאף אחד לא ידרוך
אליהם.
נזכרתי איך רק אתמול היה לחיים שלי כל כך טוב, הם ישבו וצחקו,

זימזמו שירים, חלמו בהקיץ על אהבות ורקמו לעצמם סיפור חיים.
התחלתי לשיר לעצמי את 'yesterday' של הביטלס וצחקתי צחוק שמהול
בהמון עצב, עצב שנבא מזה שרק עכשיו הבנתי מה המשמעות של העובדה
שהחיים שלי מתו.
בעצם לא בדיוק הבנתי מה המשמעות של העובדה הזאת אז ניסיתי
להבין מה היתה המשמעות של החיים שלי כשהם עוד היו כאן.
אחרי כמה שעות שישבתי וחשבתי מה היתה המשמעות שלהם ולא הבנתי,
החלטתי שהם סתם היו עוד חיים שהולכים ברחובות עמוסים מוקפים
בחיים אחרים.
חזרתי הביתה וישבתי בדממה, הדממה שמזכירה שהמוות היה פה היום.
נרדמתי באותה דממה ובבוקר כשקמתי ראיתי את המוות יושב לידי,
הפעם הוא לא חייך.
אז הבנתי שהפעם המוות בא לקחת אותי.