עברו ימים, ואני מחכה,
למה לא אוכל בדיוק לומר,
אני מחכה למשיח,
לרבי. למורה
אני מחכה והוא איננו מגיע,
אני מחכה ומרגיש את הרוח שורקת מסביבי.
אני יושב ומחכה, הקור מתחיל להשתלת עלי.
אני יושב בוהה ומחכה, למה לא אוכל לומר, אני יושב מביט באנשים
הבאים והולכים, מסתכלים עלי, חושבים משהו וחולפים כמו צללים
בלי קשר, אני יושב חושב ומחכה, אולי יהיה איזשהו ניצוץ חיים,
בתוך הר האפר, בתוך מי שהיו פעם האנשים שמהם למדתי האנשים שהיו
מוריי, רביי, חברים משפחה ואבות.
אני קם, חוזר אל האוטובוס, עדיין משלח מבטים לאחור, אולי בארץ-
ארץ ישראל המשיח הגיעה.
אני עולה לאוטובוס המחומם, דמעה זולגת על לחיי אני נכנס אומר
לנהג סע, ומתרחק משם עם ליבי נשמתי ועיני במיידאנק