אני כבר מתחיל לשנוא את המהגרים
הם מביטים אליי ריקים ברחוב
תכולים או שחורים או אדומי לחיים
ואני מתחיל לשנוא אותם יותר ויותר
בדיוק כמו שרוצים שאשנא
וזה בסדר
אני לא פוחד יותר מהשנאה שלי
אני מחבק אותה ביד אכזרית וטוויה
שמתלפפת בעדינות בכישור חישורי
סביב הגרונות המהגרים המזויינים שלהם
ואני כבר שונא אותם מחצית הדרך
סיבוב אחד של ירכיי ואני כבר מופנה עם זעמי אליהם
משהו מתחולל בי ואני לא שולט בזה
רק שורק לעצמי ברחוב שריקות חדות ציפצופיות
כל זה בגללך

אני חוזר למקום בו נפלתי מרגליי
החזרה קשה לי ולרגע אחד אני מביט במדרכה
כאילו הייתה היא האחראית ולא אני
כולם ייקחו אחריות חוץ ממני
ואני אוכל סוף סוף להיות
החף מפשע הגדול שאני רוצה להיות
טבול עד שיערות האוזניים בשנאה מחרישה
שאוטמת אותי לרעשי הסליחה היטב
בייחוד עכשיו

כבר כמה ימים
אני הורג את האנשים ברחוב בתוך ראשי
ירי לא מובחן הוא הבהוב שגור בחלומות ההקצה שלי
ומשהו מכל זה יהיה חייב לתפוש
זבוב אחד או שניים
אחרת אני כבר אקח את האחריות ואוציא לאור
פיגועי אשמה ראוותניים סגנון ארצות הברית של אמריגה
מלווים פסי קול חורקים שיושמעו רק לי
והנה שוב אני מתחיל לשנוא את המהגרים
את ילדי הגן
את כל התמימים האלו
לעזאזל הם ותמימותם
אני רוצה דווקא את הדם התמים
לכלות בו את זה

הנה בחלומותיי
פרנסיס שחורה אחת
לבושה טרנינג זול כל כך
זול כל כך
אני יכולתי לצעוק כמה שהייתה זולה
אבל כל כך שבורה שהייתי חייב להכניס
לתת מחסה לפרנסיס השחורה שהתגלתה מאוחר מדי
שהתגלחה מסומר מדי
וכל זיפיה דקרו אותי כשרכנה לנשק
או לשרוט

עדיף לשרוט

הבכי יבוא אליי יום אחד
בשקיות גדולות ארוזות וואקום
אוכל לאחסן אותו לשנים ארוכות
ולהירגע מעצם ההבטחה שבאחסון
הרי הבכי יבוא
לא אשאר ככה עוד הרבה זמן
מתוח עד קצה קצי לקראת פקיעה
מנוענע שוב פעם לקראת אותו רחוב
לקראת אותו בית
בשקיות מלאות ירק
כדי לבשל ארוחת שבת שממילא אחרבן
והחרבון הוודאי שאחרי הארוחה הוא מייצר הכעס
הוא שדרבן אותי לקנות את מאגר הדמעות היקר הזה
ולהניחו אצלי למקרים התכופים יותר
ויותר

"אני אומר לך, אני כבר לא אהיה"

וכשכבר באתי
האריה הגדול שלך רבץ תחתייך
ונהם לעברי אזהרות מפורשות
בלי הסתרות מידע גורליות
ולא יכולתי לענות
לך או לא
כי הייתי מרותק
כך בענניי
הלום בראשי ומלא אוויר נשימה
ממתין שהאריה יפנה מרגלייך וילך לשחק
לא שינה לי התירוץ
אבל רציתי שילך
ונישאר לבדנו
עומדים או יושבים כבר לא משנה

הבוקר שוב הבטן בצרצור חד ועמוק
ברכב הכי צהוב בכביש
אני וצה למות-לחיות
אפילו אם רק עוד לרגע
ואני מכריח מישהו קטן בתוכי להתכופף
ולהפשיל
להתכופף ולהבשיל כבר
הגיע זמן קטיף
וכל פירות הבוסר הירוקים שלי רוצים להילקח
לבית חם שיאכל אותם ולא יינזק
בניגוד גמור לעץ שעוד מעט כבר לא יוכל לחלות
רק למות