הימים חולפים ולפעמים נדמה כאילו קיומך היה רק פרי דמיוני,
חיוכך אינו אלא זכרון הולך ודוהה של צירת מופת השמורה היטב
בתערוכה של מישהו אחר.
מתרפקת על שברי רגעים שחווינו,
והם מעטים מכדי לספק געגועים של חודשים,
אני חיה במציאות מדומה,
עולם שלם שיצרתי סביבך, ואינך..
מתעוררת בתקווה לפגוש אותך,
נרדמת בתקווה לחלום עלייך,
ובין לבין חיה את התסריט שלי למציאות שאין לך בה כל חלק,
ובעצם, הינך כל כולה.
תוהה איך ייראו כעת חיי בלעדייך,
הלוואי ולא ידעתי איך הם ייראו איתך,
אני יודעת שאני חייבת להשלים עם ההווה, חייבת לוותר,
אסור לתלות תקוות,
הן בסוף תמיד תולות אותי.