אני זוכר את הבית הקודם, בחזרה לתחילת שנות התשעים -
טייפ דאבל קאסט מקליט לי שירים בדאבל ספיד,
כולם נשמעים כמו פיץ העכבר.
אני זוכר את החדר הקודם שלי ושל אחי,
היו לי פוסטרים על הדלת מהאמצע של ראש1 ומעריב לנוער.
הייתי רוצה להיות בפוסטר אמצע של העיתון,
שיגרילו קלטות של "השכנה ממול" ברדיו,
להתארח ב"עד-פופ" עם הפלייבק והקהל המוקלט ברקע,
או שני שירים בהתחלה ובסוף של "זהו זה", ועוד פעמיים בשידור
החוזר.
אני זוכר את הבית הקודם בחזרה לתחילת שנות התשעים -
אני מנגן על אורגן שתי קומות,
ואבא מעביר תקליטים לקלטות,
או לפחות מנסה להציל את כל מה ששרטנו.
במודעות שבסוף העיתון מחפש חברות להתכתבות
או חומר על ה"ניו קידס און דה בלוק" להחלפה
הייתי רוצה להיות בפוסטר אמצע של העיתון,
שיחליפו מכתביות של "השכנה ממול" בהפסקות.
להתארח ב"סיבה למסיבה" עם הקהל המודבק ברקע,
או שני שירים בהתחלה ובסוף של "זהו זה", ועוד פעמיים בשידור
החוזר.
אני חושב שהגעתי מאוחר מדי -
עכשיו הם יצרבו אותי במקרה הטוב,
או ישימו קטעים ב VOD וישלחו אותי ברינגטון.
יש יותר אינטרנט מאשר אמנות,
יש יותר יחצנות מאשר קהל,
אבל על מי אני עובד - זה תמיד היה אותו דבר.
|