אני נכנסת לאוטובוס שלוקח אותי לעיר. תמיד אותו נהג עם תלתלים
שנראה כאילו שלפו אותו מהרפת לפני שהחליט להחליף בגדים. אני
יודעת שהנהג הזה חרמן בגלל שכל פעם שאני עולה הוא מסתכל עלי
דרך המראה. אני חושבת שאם הוא היה חתיך אז הייתי מסתכלת עליו
ומדברת איתו. אבל הוא לא, ואני שטחית ורדודה, והחיים בזבל.
אני עולה והאוטובוס ריק ואני פוחדת להיות לבד עם החרמן. מושיטה
לו שטר של 200 ש"ח ונהנית לראות אותו מתפתל ומחפש לי עודף. הוא
תמיד עושה הכל הפוך, וכשיש שיר של נירוונה הוא מנמיך. אני
מתיישבת לי ועולות כמה זקנות שמחליטות לשבת דווקא לידי. יש להן
המון סלים עם עשבים שאני לא יודעת מדוע הן עושות להן טיול לעיר
הגדולה. למרות שקיץ הן לובשות המון סוודרים וחצאיות מעל
מכנסיים ומטפחות צבעוניות. אם זה לא היו הן, הייתי חושבת שזה
אותנטי. זקנה אחת עם מליון סלים מתיישבת לידי ומסתכלת בתיעוב
על החצאית הקצרה שלי. דווקא חשבתי שיש לי רגליים יפות. אני
מתעלמת ממנה ופתאום היא משליכה לעברי שקית עם עוף שלםבפנים-
הרגליים, העיניים, אפילו את הציפורניים היא הולכת לבשל? ממש
מכשפה.
העוף נראה ממש חי. מלבד העובדה שהוא מת. אני מתאבנת והעוף נופל
לרצפת האוטובוס. אני שמחה שעכשיו היא לא תוכל לבשל אותו. לפחות
הוא יזכה במוות מכובד. הבחור שמולי מתחיל לנעוץ בי מבטים. אני
מסתכלת עליו בחזרה והוא מסב את ראשו. ,פחדן.." אני מסננת.
הזקנה מסתכלת עלי כאילו אני משוגעת. אולי אני באמת.