כמה דברים בן אדם צריך לדעת לפני שהוא יוצא מהבית?
דבר ראשון, זה שהעולם הוא לא אותו העולם שצפית בו בטלויזיה
החמימה שלך. למה? כי לניצבים בחוץ אין שום במאי שיגיד להם שזה
לא מוכר טוב שהם מחטטים באף לידך באוטובוס, ושזה מפריע לעלילה
שהם עוצרים את המכונית שלהם באמצע הכביש ויחד איתם את כל
התנועה בגלל איזה משהו מטופש שהפתיע אותם.
דבר שני ומפתיע מאד הוא, שהעולם יכול להיות שטוף שמש, חייכני,
ללא שום גשם חשוך ורובוטים דמויי אדם שמרתקים אותך למהלך
הענינים.
והכלל השלישי, שכבר תינוקות מרוגזים לומדים אותו מהר, הוא
שלאנשים אחרים אין את אותם העינים והאוזניים שיש לך ולפעמים
אתה צריך לעבוד קשה מאד לפני שהם יבינו מה אתה מרגיש. הנה, את
הכלל הזה הייתי צריך לזכור בארוחת הערב אתמול.

הזמנתי אותה לבית שלי לטעום מהארוחה היחידה שאני יודע לבשל,
ואין צורך לומר שמדובר לכן באירוע חד פעמי שמצריך שלמות. וכך
אני עמל שעות לפני כן, מסדר את המטבח, מבלגן את הסלון בצורה
חיננית, מוודא שהחתול אוכל טוב, שלא יפריע לנו באמצע. החתול?
איפה החתול?. "גברוש? בוא הנה גברוש". אהה, הנה הוא שוכב מצונף
על סוודר שהנחתי בשבילו ליד הרדיאטור. "בוא הנה גברוש, שמתי לך
אוכל בצלחת, נו בוא..." והובלתי אותו לצלחת שלו במרפסת, ממלא
אותה בפסטרמות דלות שומן.
חזרתי פנימה לעשות סידורים אחרונים שלפתע: 'דינג א לינג א
לינג'.  
מה?! מה היא עושה פה כל כך מוקדם? אמור להיות לי עוד רבע שעה!
עוד רבע שעה!. פתחתי את הדלת "היי, מה שלומך? בואי תכנסי". למה
הקדמת קיבינמט?! "את אוהבת את זה? סוף סוף מישהי שאוהבת את
הטעם שלי ברהיטים, חה חה חה". תרגע, אין שום סיבה להיות עצבני,
האוכל מוכן, אתה לבוש בסדר, החתול מפטם את עצמו. "מה את אומרת?
אני יודע, באמת יש למרק הזה ריח טוב, אמא שלי הייתה מתגאה בי,
חה חה חה". הסלון מבולגן בצורה חיננית, המגזינים המתוחכמים
בעמדה שלהם, המטבח מסודר ונקי... נקי? הסוודר של גברוש! פאק
פאק "כן, יש לי חתול והוא נכנס מדי פעם להתחמם, חה חה חה, לא
אל תרימי את זה, חה חה חה, כן זה היה פעם שלי, חה חה חה, כן,
באמת חתולים זה נחמד, לא, אל תרימי את זה, לא, לא..." היא
הרימה את זה.

עכשיו, שלא תבינו אותו לא נכון, אני לא פריק של ניקיון או
משהו. אבל אני פריק של ניקיון בכל מה שקשור לאוכל.   זאת
אומרת, לא איכפת לי שתעבדו באיסוף ומיון של הפרשי חלזונות כל
היום, כל עוד אתם שוטפים את הידים שלכם לפני האוכל. פשוט וחלק.
לא מסובך. לא בעיה. "כן, לא, זאת אומרת, כן האוכל מוכן".
היא התיישבה מהר מכפי שיכולתי לעצור אותה. אני עדיין עמדתי
מאחוריה, מנסה להחליט מה לעשות עכשיו.
"משהו לא בסדר"? היד שלה כבר התעסקה עם הכוסות שהנחתי.
"מה? לא, כן, לא הכל בסדר". שתקתי קצת "זה פשוט הסוודר הזה
שהרמת עכשיו, הוא של החתול שלי".
היא הביטה בי בחצי חיוך כלא מבינה "אני יודעת, אמרת לי". היד
שלה התחילה לסדר גם את המפיות.
"כן, כן, זה פשוט שהחתול הזה הוא פשוט... חתולים הם ממש עסק
מלוכלך את יודעת"?
"אני מתארת לעצמי". עכשיו היד שלה טעמה את הלחם.
"לא לא, אבל ממש, את יודעת. הם מסתובבים במקומות הכי מטונפים.
כמו למשל, אתמול מצאתי את החתול שלי עם הראש שלו בתוך שקית
זבל. את יודעת מה אני מאכיל אותו? זוגלובק. זוגלובק!". ראיתי
שהיא לא מבינה לאן אני חותר. "אני מאכיל אותו זוגלובק והוא
מבלה את כל היום שלו באשפה. ואז הוא חוזר ומשתטח על הסוודר
שלי, את מבינה מה אני אומר"?
"הממ, אני לא יודעת, אף פעם לא היה לי חתול..."
"הם לא מסתובבים רק בפחי אשפה שתדעי לך" בשלב הזה כבר התחלתי
לנופף בזרועות שלי, מנסה להמחיש לה את גודל הזוועה "ראית פעם
שני חתולים מזדיינים"?
"מה?!"
"כן. כן. שני גושים שעירים ומטונפים מתנפלים אחד על השני עם
הלשונות המיוזעים שלהם. ראית את זה פעם"?
"אני לא בטוחה למה אתה מתכוון..."
"מה יש להבין? הם מתנפלים אחד על השני ואז באים להתכרבל
ולהתגלגל בסוודר שכרגע הרמת. מה יש להבין?!"
"אני לא יודעת..."
"ראית אותם מחרבנים פעם? הם נוברים בחול ואחרי שהם גומרים הם
משתמשים בלשון שלהם כמו שאנחנו משתמשים בנייר טואלט". נאנחתי
קצת. "ואז הם באים להתכרבל בסוודר שלי. את מבינה מה אני אומר
לך מותק"?
"אני חושבת שכדאי שאני אלך"
"את הולכת"? עכשיו באמת התחלתי להתרגז. "למה את הולכת?! בגלל
שביקשתי ממך משהו קטן וטיפשי כמו לשטוף את הידים שלך בסבון?
הא?! הא?!".
בשלב ההוא הדייט שלי כבר הייתה מחוץ לדלת ובריצה לכיוון הרחוב
הראשי. "מאה אחוז, תלכי!" צעקתי אחריה. "אבל בפעם הבאה שאת
תהיה במוצ"ש לבד בבית ותשאלי את עצמך למה את לא פוגשת בחורים
נחמדים, אז תזכרי שהיה לך    בחור נחמד ופספסת אותו! שמעת
אותי?! היה לך בחור נחמד ופספסת אותו"!   וטרקתי את הדלת..
חושב, איפה אני יפגוש בחורות נורמליות?. איפה?.