היא צודקת.
אני לא שונה, אני לא אחר, אני עצמי, רגיל.
כמו כל מנוול עובר אורח,
כהה חושים ושיניים, צמא ורעב.
אין בי מה שאימא קיוותה בי,
אין בי אלא נזילות נפש, מערומים.
אחרי הכול, היא צודקת.
אני שהמילים היו לי בשר וחלב,
קדוש וטמא, אל ועבד.
מלאכים רואים ובוכים מלמעלה.
חלק מגחכים, ומהנהנים בראש.
עדרים עדרים הייאוש הזה מצמיח.
עדרים של הולכים ושבים ברחוב,
נחלים עבים של סדקים ותהיות.
היא צודקת, גם אבא אמר.
ילדה תמימה כמו שה,
שבעולם כזה של בני אדם צחים כנפט,
עדיף לה שהוריה כבשים.
ואני, בוהק מכאב, מתהדר בשקר,
ומצחצח מצבות, עתיד לבאות.
איך היא פענחה את החידה שלי,
איך היא, מבלי לנבור בכיסיי,
מצאה את מה שחיפשתי כל חיי.

אני רוצה להזין את היצר המעוות שבי,
אז אני הולך לראות קצת טלויזיה,
ולקרוא אגדת ילדים.